יום שישי, 25 בספטמבר 2009

הערה קצרה

לאחר האזנה נוספת לשניהם אין בי עוד ספק - Endgame אוכל את Death Magnetic בלי מלח.

דברים שיכולים להתרחש בו זמנית כאשר אתה לבד עם הילדים


  1. האוכל מוכן.
  2. הכביסה סיימה.
  3. הילד הגדול הקיא על כל המיטה. והבגדים. והרצפה. והאבא.
  4. הילדה הקטנה הפכה כוס מים על המחשב הנישא הקטן כדי לנקות אותו.
  5. הטלפון מצלצל.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

היו"ר מחפש קבוצה


ליו"ר, כפי שניתן לראות מספר פוסטים למטה, יש חיים לא קלים – אבל הוא לא נותן למציאות להפריע לו. בהתאם לכך, על אף שגזר על עצמו דיאטת משחקי תפקידים, היו"ר מוכן להכריז שממש לא איכפת לו ממה הוא החליט ולמה הוא החליט את זה. היו"ר חייב לשחק, לכל הפחות כדי להפסיק ללטף את הקוביה הירוקה שלו וללחוש לה My Precious בשעה שאישתו שואלת אותו דברים חשובים כמו "מה עובר עליך?" או "ראית את הילדים?"


בהתאם לכך, היו"ר מחפש שחקנים (בהיותו מנחה נצחי) המעוניינים לגרור את עצמם פעם בשבוע, בערב, בקור, לנתניה ולתת שם ליו"ר האומלל את האפשרות לשגע להם את השכל בעקביות, בהתמדה ובמידה לא מבוטלת של רשעות. חושבים שאתם מתאימים? הנה מעט פרטים:


המשחק יתרחש, אם לא עקבתם, ביום חמישי בשעה 21:00 בערב בביתו של היו"ר. בית זה ממוקם במה שתל אביבים מגדירים בד"כ "בצפון הרחוק", בעיר המכונה נתניה. אורך המשחק נוטה להיות 4 עד 5 שעות – וליו"ר לא איכפת שאתם רוצים לקום מוקדם בשישי, הוא ממילא חייב לקום מוקדם בשישי ואם הוא יכול אז גם אתם יכולים.
המשחק עצמו יהיה בסוגת הפנטזיה, בעיקר משום שהיו"ר ניסה כל דבר אחר וגילה שהוא אוהב פנטזיה. היו"ר נוטה לשלב אלמנטים של פוליטיקה, אקשן, דת, דם ובלאגן כללי במשחקים שלו, הוא אינו צופה שזה יהיה יוצא דופן – אבל לך תדע. שיטת המשחק תהיה (כנראה, היו"ר משנה את דעתו מידי פעם) HARP – משום שהיו"ר נהנה ממנה ומכיר אותה בע"פ. סגנון המשחק יערב עלילות מפותלות, רמזים מוזרים, דמויות משונות, ודם. המון דם. עם קוביות. וטבלאות. היו"ר אוהב משחק טוב, מה שאומר גם משחק תפקידים טוב וגם משחק טכני טוב. אם אתם מסוג השחקנים שקרב בן שעתים מידי כמה פגישות נראה לכם משהו מזעזע רצוי שתמנעו. אם אתם שחקנים שסשנים שלמים של ללכת מפה לשם כדי לדבר עם ההוא, ההוא וההיא נראה לכם משעמם – אל תבואו. ברמת ה-GNS, היו"ר מתוודה שאין לו מושג מה ההבדל בין S ו-N והנקודה היחידה שהוא מכיר בנודע ל-G נמצאת אצל אישתו. שחקן שימצא בסביבות הנקודה הזו יזרק מהקבוצה, הדירה והקומה התשיעית (היו"ר כנראה יהיה יותר סלחני כלפי שחקניות בנקודה זו). ראו הוזהרתם.


דרישות טכניות יותר משחקנים כוללות בעלות על רכב, היכולת לנדוד פעם בשבוע לנתניה, היכולת להנות ממפגש טוב כמו גם ממשחק טוב, וההבנה שהשניים לא תמיד הולכים יד ביד – וזה בסדר. מעבר לכך, היו"ר מודע לכך שהוא תיאטרלי ברמה בינונית בלבד, מדבר באותה אינטונציה לכל הדמויות (עד לרמה שהוא מדגיש את מי הוא משחק בכל רגע) ומידי פעם חוטף התקף זעם על טיפשותם הבילתי נמנעת של שחקניו. מצד שני היו"ר מבטיח לכם שמה שתגידו לעצמכם לאחר כל סשן הוא "פאק, אני מת לדעת מה יהיה בפעם הבאה". זה לא יהיה קמפיין שתשכחו במהרה.

אה, דבר אחרון, היו"ר מאמין בגרסא שלו לנפורטיזים – הוא יעדיף בבוטות שחקנים שהוא שיחק עימם בעבר ונהנה לשחק עימם. כמו כן יש מצב טוב שהיו"ר ידסקס על הסשנים שלו כאן. הוא מבטיח לא לקרוא לשחקנים בשמם בלבד, אלא להוסיף כינויים הולמים.

יום שישי, 18 בספטמבר 2009

מאיפה זה בא?

התעוררתי עם זה בראש, אשמח לדעת אם מישהו מזהה את זה מאיפשהו, משום שאני לא בטוח אם שמעתי/קראתי את זה או שזה צץ לי תוך כדי שינה. הנה:

קן לניהלת'נטרופה בין הרך-עצים,
ובקן לה שלוש מיליון ביצים.
ובכל ביצה, הס פן תעיר,
ישן לו בשקט בולספלצת זעיר.

כך או כך, אני הולך לשיר את זה לילדים בערב. יהיה מעניין.

יום שני, 14 בספטמבר 2009

אם הייתי מתרגם לעברית...

המהדורה הרביעית של מבוכים ודרקונים מתורגמת כבר מזה זמן מה לעברית, ולפניה מהדורה 3/3.5 היתה זמינה לכל שחקן שמעדיף לקרוא וללמוד משחקים בעברית. זה משחק שחשוב שיהיה זמין בעברית, מהדורה רביעית היא משחק התפקידים שיש לו את היכולת הטובה ביותר לשלוף שחקנים מעולם WoW ושאר "משחקי תפקידים" ממוחשבים לעולם משחקי התפקידים השולחניים והחברתיים. בלי שום קשר לדעתי האישית על המשחק (ומעצם הערה זו קל להבין מה דעתי האישית על המשחק) - בלי תרגום של מו"ד לעברית התחום בארץ היה בעייתי בלשון המעטה. אני אפילו אטען שהעמותה צריכה לקדם את הפצתו של המשחק הזה לקהל הצעיר - יש למו"ד הוכחות בשטח כמשחק שבונה שחקני תפקידים צעירים.

אבל מה מעבר? בעידן הזוהר של חברת אוליב אי אפשר היה לקנות את מו"ד בעברית, אבל משחק אחד אחר בשפת אימנו תפס פופולאריות בקרב הקהל הצעיר. אני מתיחס, למי שלא יודע, למהדורה השניה של מרוצללים. אפשר להגיד המון על מרוצללים, אבל המשחק תפס את השחקנים הצעירים בעוצמה שהשתוותה לזו של מו"ד. אולי מכיוון שהוא היה בו זמנית דומה ושונה ממו"ד - מצד אחד יש בו קוסמים, אלפים ודרקונים, ומצד שני יש בו טכנולוגיה מתקדמת, מכונות ירייה ומציאות וירטואלית. יש בו גם, אם נודה באמת, משהו שמעודד שימוש חופשי באלימות בזמן משחק - השיטה מכילה ה-מ-ו-ן מידע על ניהול קרבות ואמצעים לקרב, והעולם הוא כזה בו שלטון החוק לא קיים או מהווה בדיחה עלובה. גם במו"ד וגם במרוצללים השחקנים מרגישים שקרב הוא דרך נוחה, מהירה ונגישה לפתור את הבעיות של הדמויות שלהם ויש לזה את המשיכה שיש לזה לקהל הצעיר (ואם מישהו חושב שזה לא נכון, שיצפה בבקשה ביום שידורים בערוץ ג'טיקס).

קשה לדעת כמה המשחק היה ממשיך לצבור פופלאריות אם חברת אוליב לא הית מפסיקה את פעילותה. בכנסי טמ"י הראשונים של אוליב היה משחק מרוצללים אחד על כל עשרה של מו"ד, באחרונים היחס היה חצי-חצי. אומנם הדרך היחידה אז להשיג ספרי מבוכים ודרקונים היתה לרשת אותם מהאח הגדול או לצלם מחברים, אבל זה עדיין מאד הרשים אותי. שחר האדמה, המשחק השני שאוליב תרגמו, לא המריא בכלל - לדעתי האישית משום שהוא היה תחליף מלא למו"ד, משחק פנטזיה קלאסי. לכן כיום אני משוכנע שאם הייתי מתרגם עכשיו משחק תפקידים נוסף לעברית הייתי הולך על המהדורה האחרונה (רביעית, נדמה לי) של מרוצללים. אני די בקלות רואה חברות חוגים של משחקי תפקידים מריצות חוגים של מרוצללים לצד חוגים של מו"ד 4 - או אולי אפילו מציגות את שני המשחקים באותו חוג, אני די בקלות רואה שחקנים צעירים מתלהבים מחדש ממשחק שבו דמות אחד נושאת נשק חם והאחרת ספרי לחשים. המשחק פשוט מגניב.

לדעתי יש רק מתחרה אפשרי אחד לתואר "המשחק האחר שצריך לתרגם לעברית", GURPS. הסיבה ברורה מאליה, זה משחק טוב, יש לו המון מוצרי נלווה, הוא מאד פופלארי בכל העולם - והוא אוניברסאלי. מי שיתרגם אותו לעברית יוכל לתמוך במשחקים בכל ז'אנר שהוא בעברית, הוא רק צריך לתרגם את הספר הנלווה ולא שיטה חדשה לגמרי. החסרון הטכני העיקרי הוא שספר אחד בודד לא מספיק על מנת לשחק, ומה שניתן לקבל במו"ד לא ניתן לקבל "במשחק האחר". עוד מה שחסר ב-GURPS על מנת לתת קרב רציני יותר על התואר הוא אלמנט הנגישות של הקרב, מהיותה שיטה שעיקר תשומת הלב בה הוא בבניית הדמות (כנדרש משיטה אוניברסאלית) הספר מתרכז ביתרונות, חסרונות, מיומנויות ושאר הדברים שלא מתורגמים מידיית ללהתקיף את המפלצת. אם אני צודק בהשערה שלי, שזה חלק ממה שהפרך הן את מו"ד והן את מרוצללים לפופולריות בעברית, זה יהיה עקב אכילס של התרגום הזה. טוב, זה, ואיך לעזאזל לתרגם את השם של השיטה לעברית.

דברים שאני ממתין להם

יום הנישואים התשיעי שלי ב-20 לחודש.
אייקון 2009.
המהדורה השישית של Hero System (טכנית כבר אפשר לקנות ב-PDF).
האלבום החדש של Paradise Lost.
ישיבת העמותה ב-24 לחודש.
ביגור 10 - דבר כזה עוד לא ראיתם (כן, זה רחוק, אבל אני מחכה).
לחזור לשחק.

יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

קולד טירקי

אני עובר תהליך מכאיב של גמילה שלא מרצון ממשחקי תפקידים. מתי שהוא באפריל דיברו איתי איתי גרייף ומיכאל גורודין וגרמו לי לשכנע את עצמי שזה יהיה רעיון טוב אם יהיה יו"ר העמותה, על כך לעולם לא אסלח להם - אבל זה עניין לקיטור אחר. עד לאפריל עיסוקי העיקרי בתחום משחקי התפקידים מזה שש שנים היה "המשחק". כל שחקן תפקידים יודע על מה אני מדבר, בעיקר אלו שכמוני הזמן הפנוי שלהם התיר להם מקום למשחק בודד. המשחק הזה, בעיקר עם הוא קמפיין בן שלוש שנים במערכה בת כמעט 15 שנים, הופך מסתם משחק ל"המשחק".

"המשחק" הוא הכל בשביל שחקנים מעבר להרי החושך (קרי גיל 30, אישה וילדים), המפגש השבועי הופך להיות יעד נשגב עוד בתחילת השבוע, ושבוע בו הוא לא התבטל בשל עבודה/ילדים/טיסה לחו"ל של חלק מהשחקנים נחשב לשבוע מהשמיים. "המשחק" מעסיק אותך, בנסיעה לעבודה, בהפסקת הצהריים, בדרך הביתה. אתה מתכנן, מעבה, זומם ומתכונן אליו. כדי לא לצמצם אפשרויות מפגש אתה מוכן להפגש באמצע השבוע, אחרי יום עבודה, מתשע בלילה עד לשעות הקטנות - אפילו שיש לך שעה נסיעה הביתה אח"כ. שיזדיין יום העבודה שלמחרת, יש סשן! כשנפגשים, סוף-סוף, זה כל כך ענק שכמות האוף פליי שנובעת רק מהשמחה של להפגיש את רוב הקבוצה יחד על מנת לשחק הופכת את הסשנים המוצלחים ביותר לבינונים בלבד - אבל לא איכפת לך, קיבלת את המנה השבועית, רעש הקוביות המתגלגלות יפעם באוזניך עד למפגש הבא, הלחץ בחזה יורד. סשן, היה סשן. מתי הבא?

אבל מה, זה לא קל. יכולת לבלות את הערב הזה עם הילדים. גם ככה, למרות שאתה עושה מקסימום ומגיע להשכיב אותם במיטה כל ערב, אתה אבא היי-טק. הם בגן, אח"כ בצהרון. כשאתה היית ילד היית בבית עם אמא מ-12 בצהריים, ב-12 ורבע היה רגע עם דודלי. בשחור לבן. ילדות איכותית, לא הילדות אינסטנט שיש היום עם כל הבן 10 והדרגון בול הזה. גם ככה הם לא רואים אותך מספיק, גם ככה אתה לא זוכר איך אישתך נראית באור יום - ולמרות שהיא תומכת ומגניב לה שיש לך תחביב והכל, אתה תמיד מרגיש שזה שאתה רץ לסשן פעם בשבוע (או יותר נכון שבועיים, סטאטיסטית) אומר ששוב שמת את עצמך קודם.

ואז גרייף מצלצל ואני פתאום יו"ר. יו"ר זה זמן, זה פגישות ועד, זה שיחות טלפון, זה פגישות עם מנהלי כנסים, אירועים ועמותות אחרות. יו"ר זה זמן. אין לי זמן. אז חותכים את הדבר היחיד האחר שהוא שלי - את "המשחק". אין יותר, אפילו שארגנתי סיום מפתיע שסגר קצוות ואפשר יהיה להמשיך מתי שהוא בעתיד הלא יודע. אין יותר סשן. "כמה קשה זה כבר יכול להיות?" חשבתי לעצמי, "הרי היו תקופות ארוכות ללא משחק." המשחק נגמר, הכמיהה נשארת. כל ערב שאני מבלה בבית הופך להיות ערב בו הייתי יכול לשחק, כל ספר שאני קורא הופך למיני מערכה בעיני רוחי ואני מוצא את עצמי יותר בוהה באוויר וחושב איך יובל היה משחק את זה מאשר ממש מוריד את העיניים לספר ומברר איך הסופר כתב את זה. מה הטעם לרכוש את המהדורה החדשה של Hero System? המשחק בהקפאה ארוכת טווח, אין לחץ. אז למה כבר מילאתי את הטופס שלוש פעמים וסגרתי את הדפדפן בעמוד של פרטי האשראי? בראש הקמפיין ממשיך, אפילו אותם שחקנים ממשיכים לשחק את הדמויות שלהם. לבדי ברכבת העברתי כבר כמה סשנים עם החברה, היה ממש כיף, חבל שהם לא היו שם. חבל שגם אני לא.

אני יודע מה תגידו לי, שחקן ואן טיימרים. אתה יו"ר העמותה, אתה לא יכול לסדר לך הזמנות פה ושם? פעם בחודש או משהו? אני אהיה סנוב ואגיד שאחרי שהתרגלתי להריץ קמפיינים של שנתיים עד חמש שנים, וואן טיימרים בשבילי זה כמו לתת למי שנאלץ לוותר על אלכוהול לשתות מיץ ענבים - יש איזה קשר, אבל אין שם את מה שאני צריך. אני חושק לא רק בסשן עצמו, אלא בתכנון האיטי של תתי עלילות מסועפות שמתפתחות לאורך החודשים. בלצפות איך שחקן שלי לוקח דמות של אציל הולל והופך אותה לאט לאט לשר האופל כי ככה נכון לו לשחק אותה. בלבנות ציפיה והבנה מוחלטת אצל השחקנים ולראות אותם דופקים את הראש (שלי) בקיר אחרי שאני מנפץ להם הכל. קמפיין זה הדבר שלשמו יצרו משחקי תפקידים. וואן טיימרים זה כמו לעשות רק סיבוב אחד במונופול ולהגיד ששיחקת. איך שיחקת? אפילו עוד לא קנית בתים.

אז גמילה, כי אין לי יותר את "המשחק" עד שהתפקיד יסתיים או שהשבוע יתארך עיסוקי בתחום משחקי תפקידים הוא היותי יו"ר העמותה, אי אפשר לעבור יותר על חוק דימט מאשר אני עברתי אותו ועובר אותו יום יום. בינתיים, כמו מדבקת ניקוטין, אני שוקל לעשות קעקוע של קוביות על יד ימין כלשהי. אולי אני אחזיק מעמד עד למאי הבא, ואולי אני אשבר קודם. הכל יכול להיות. מישהו מחפש GM?

יום שישי, 4 בספטמבר 2009

שאלות ותשובות - גם לכם וגם לי

אני חושב שאני פותח בפוסט של FAQ גם כדי לקשר אליו בהמשך וגם כדי להבהיר לעצמי מה אני מתכוון לעשות כאן. מכיוון שממילא אני עורך כאן הבהרה אישית, אני אנצל את מצבי היחודי ואכתוב את הרשימה הזו כראיון אישי, שלי, עם עצמי, על הבלוג.
למזלי יש לי בדיוק את מי שראיין את עצמי. להלן שני משתתפים:
1. ערן מולוט (להלן ערן). זה אני, המראיין.
2. ערן בן-סער (להלן עב"ס). זה אני, המרואיין.
נתחיל.

ערן: זה הרעיון הכי מפגר שהיה לך אי פעם.
עב"ס: אחד מאיתנו החליט להיות יו"ר העמותה, זוכר?
ערן: אוקי, זה הרעיון השני הכי מפגר שהיה לך אי פעם.
עב"ס: אתה מתכוון לשאול אותי שאלות או מה?

ערן: סבבה. למה אתה כותב בלוג?
עב"ס: אפשר שאלות קלות?
ערן: לא.
עב"ס: כי אני רוצה לכתוב, או אולי יותר נכון לפרסם, דברים שאני מעוניין לדבר עליהם.
ערן: אז תחיה את דימונס.
עב"ס: לא. דימונס זה על משחקי תפקידים, רק על משחקי תפקידים. אני לא חושב שאני אדבר רק על משחקי תפקידים כאן. חוץ מזה דימונס הוא דבר מדהים שהיה ונגמר, כל אחד מאיתנו הלך לדרכו שלו וזה יהיה די מאולץ להרים את זה לתחיה.

ערן: אז זה לא רק בלוג על משחקי תפקידים? על מה עוד אתה הולך לכתוב?
עב"ס: טוב, בטח יהיה די הרבה על משחקי תפקידים, זה התחביב שלי כבר יותר מעשרים שנה. אבל אני אוהב להחצין על עצמי דברים, אז בטח אני אקשקש כאן על החיים הפרטיים שלי ועל כל מה שמעסיק אותי.
ערן: מה, עבודה וגידול ילדים?
עב"ס: כן, גם.
ערן: והעמותה?
עב"ס: כן אדוני היו"ר, סביר שגם על העמותה. קראתי לבלוג הזה יו"ר בלוג.
ערן: כי אהבת את משחק המילים.
עב"ס: כן, אבל לא רק.
ערן: ואם תכתוב על העמותה, מי יהרוג אותך קודם? מיכאל (מזכיר העמותה) או מישהו מחברי העמותה?
עב"ס: אני מוכן להמר שעל כל פוסט שנוגע לעמותה מישהו אחר מחבריה יעשה לי את המוות.
ערן: לא מטריד אותך?
עב"ס: קצת, אבל יותר יטריד אותי לדעת שיש לי מה להגיד ואני לא אומר אותו.

ערן: טוב, תכלס, לפני שמישהו שואל אותך במייל או בתגובה - אתה הולך לכתוב כאן מורגן?
עב"ס: לא. כתוב בצד "מגדל מכשפות בדימוס".
ערן: באמא שלנו.
עב"ס: לא יודע, מה אתה רוצה שאני אגיד? אולי, אם יהיה לי רעיון טוב.

ערן: סבבה. היה אחלה...
עב"ס: רגע, אתה לא אמור לשאול עלי שאלות אישיות? קצת פרטים? מי אני?
ערן: אני יודע מי אתה, אתה האגו שלי.
עב"ס: יש אומרים שאתה שאר האישיות שלי, מה זה שייך?
ערן: אתה רוצה לקשקש על מי אנחנו? תקשקש.
עב"ס: טוב, אני עוד מעט בן 36.
ערן: יופי, אידיוט, עכשיו אתה צריך פעם בשנה לעדכן את הפוסט הזה.
עב"ס: טוב, אז אני יליד 73, בסדר?
ערן: אתה צריך אישור? תכתוב מה שבא לך.
עב"ס: אני יליד 73, נשוי לשירי, אבא לים ולרומי. אני שחקן תפקידים מאז גיל 12, עם חיבה יתרה למשחקי פנטזיה ומשחקי מסע בזמן. בעברי המפוקפק כתבתי את מדור משחקי התפקידים של ירחון וויז ז"ל ואת עיתון הרשת דימון-טיימז למשך שנתיים משלוש שנות קיומו. ארגני עשרות כנסי משחקי תפקידים כשכיר של חברת אוליב, הייתי שותף בארגון איגי 1 של העמותה למשחקי תפקידים והייתי בצוות המפיק של ביגור 3 (הביגור השני הכי טוב אי פעם, לדעתי) ואייקון 2003. היום אני משמש כיו"ר העמותה למשחקי תפקידים בישראל (בקרוב זה יהיה השם הרישמי). לדבר על העבודה? ערן? ערן???
ערן: סליחה, נרדמתי, אני תמיד נרדם כשאתה מנפח את האגו שלנו.
עב"ס: אני האגו שלנו. לדבר על העבודה?
ערן: דבר, אם בא לך.
עב"ס: אני מועסק כראש צוות פיתוח בחברת היי-טק שאת שמה לא אציין כי לא בא לי.
ערן: אחלה. אז למה אתה כותב בלוג?
עב"ס: האמת, לא יודע. למה כתבנו את דימונס?
ערן: בשבילך, אגו יקר שלי, בשבילך.