זיו קיטרו נמצא בסיפור הזה והוא לא משוחח עם מורגן לה-פיי

מוקדש לזיו על דיאלוג משעשע בפייסבוק אתמול.


"אבא!" צעק יורש העצר מחדרו, "זיו שוב פעם בתוך התיק שלי, קורא לי את מחברת המדעים".
"שניה חמוד," השבתי לו, "אני משכנע את רומי ללבוש נעליים בשתי הרגליים."
ים קיטר לעצמו בשקט והכה את זיו מספר פעמים עם הקלמר, "לך מכאן, אין לי בכלל מדעים היום." בסופו של דבר הוא ניצח במערכה וגרר את התיק למטבח.
"יופי שבאת חמוד," אמרתי לו, "אתה רוצה גם שוקו?"
"כן, אבל עם קש אחד." הוא ביקש. שנינו הבטנו ברומי מציבה את הקש השישה עשר בכוס השוקו שלה ושותה מכולם יחד ברעש גדול.

בסופו של דבר העמסתי על הרכב את שר האופל הצעיר ואת זו אשר היא כאוס, הידקתי חגורות ויצאנו אל הדרך לכיוון בית הספר.
"אבא," הקשה שוב יורש העצר, "זיו בתוך התיק של רומי, מוציא לה לשון."
"לא נורא," אמרתי, "מייד מגיעים וננער אותו לשיחים בצד."
"יש לו יום הולדת היום?" שאלה הקטנה. היא שואלת את זה על כל מי שהיא פוגשת, לדעתי בתקווה שאם התשובה תהיה חיובית נאלץ לתת לה עוגה. לעצמה, אגב, היא עושה יום הולדת כל יום.
"לא חמודה," אמרתי, "לזיו אין יותר ימי הולדת, אבא הרג אותו ועכשיו הוא לא גדל יותר."
"זה אבא של גבריאל?" וידאה הקטנה.
"כן. יפה שאת זוכרת".
"יש לה יום הולדת היום?"

אחרי סיבוב הבית-ספר והגן של הבוקר גררתי את עצמי חזרה הביתה, לבשתי שוב פיג'מה ונכנסתי למיטה.
"יופי שאתה ער," אמרה אישתי, "תכין לי קפה ודגנים."
"זה יום שישי, אני רוצה לישון."
"לא נורא," היא הרגיעה אותי, "במקום זה אני אשן בצהריים."
"אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני חושב שאני אלך לעשות לך קפה ודגנים."

"מה עושים היום?" שאלה שירי אחרי שהבאתי לה ארוחת בוקר למחשב.
"מה, בכל הארבע שעות שאין לנו ילדים על הראש?" תהיתי, "אני בעד לשבת בכסא ולבהות קדימה עד שתהיה לנו שוב סיבה לחיות."
"אני לא חושבת שאתה מסוגל לבהות קדימה עד שרומי תעזוב את הבית."
"אני מוכן לנסות."
"אולי נצא לארוחת בוקר?" שאלה אישתי.
"את אוכלת ארוחת בוקר!"
"אכלתי, אבל זיו בדגנים שלי עושה מעשים מגונים בכל דגן שלישי."
"תטביעי אותו בחלב." הצעתי.

"אוקי, בוא נראה אם הבנתי." אמרה דיקלית המלצרית, "אתה רוצה שקשוקה עם ביצה אחת עשויה מאד, אחת לא כל כך עשויה, הרבה חריף ברוטב אבל שיוציאו את הפלפלים החריפים לפני שמגישים לך, לחם בצד בלי הקשה, כוס עם חצי לימונדה חצי מים מינרלים ובצד פלאפלים לא ירוקים מדי. את רוצה סלט, לא איכפת לך איזה ועם מה."
"כן." ענינו אני והאישה יחד.
"מה תשתי?" שאלה דיקלית.
"מה שיש."
"חם או קר."
"לא משנה לי, או חם או קר."
דיקלית מלמלה משהו על גובה הטיפ שהיא לא מאמינה שתקבל והלכה לכיוון הכללי של המטבח.
"את לא חושבת שאנחנו מבוגרים מדי בשביל השטויות האלה?" שאלתי.
שירי חשבה על זה קצת, "אני אגיד לך מה – נראה איך היא תגיב כשלך לא יהיה איכפת מאיזה טעויות המטבח יעשה בהזמנה שלך ואני אקטר על כל דבר ואשלח אותה למטבח עשרים פעם. אם היא לא תתפטר נפסיק בשנה הבאה."

המלחיה שעל השולחן נעה קלות, מייד שלחתי יד וסובבתי אותה אלי, זיו עמד מאחוריה ועשה בה מעשים שהשתיקה יפה להם.
"זיו, תפסיק לעשות את זה למלחיה." אמרתי.
"לא." ענה זיו, "זה הקטע שלי עכשיו. אני עושה דברים משונים ומספר לכולם בפייסבוק."
"אתה יודע שאתה יכול רק לספר על זה לאנשים, אתה לא ממש חייב לעשות את הדברים האלה." אמרה שירי שביום שלפני היתה צריכה לאיים עליו עם רובה חיצים (כן, יש לה אחד) כדי שיצא מהמיטה שלנו ויתן לנו לישון.
"אני דורש מעצמי דרגות גבוהות של אמינות," הקשה האיש, "הקוראים שלי יכולים להיות בטוחים שכל מה שכתבתי שעשיתי באמת עשיתי."
השקשוקה שלי הגיעה, מה שהעלה לי רעיון. פתחתי את המלחיה, זרקתי את זיו פנימה וסגרתי את המכסה בכל הכוח.
"מה אתה עושה?" שאלה שירי.
אני הבטתי בזיו דופק על דפנות המלחיה מבפנים, "אני יושב במסעדה ומפזר את זיו על הביצים שלי."

מכסה הפלפליה עף מעצמו שני מטר לאוויר ומורגן הציצה מבפנים.
"אתה יודע שכל החלק האחרון עם המלחיה וזיו הגמדי זה פשוט מורגן קלאסי." היא אמרה, "אז למה אני מקבלת רק את הפסקה האחרונה?"
"חשבתי שתאהבי את זה." אמרתי, "תמיד היית מכשפה של המילה האחרונה."

הכלי הוא המסר

יש דיון באיזה בלוג אחר על האם זה שאי אפשר לרכוש מיומנות זגג במו"ד זה אומר משהו או לא. על רגל אחת יש שם שתי דעות - דעה ראשונה טוענת שזה בסדר שבמו"ד אין מיומנויות של "מסביב" אלא רק מיומנויות של קרב משום שהשיטה של מו"ד מעוניינת רק בקרב ואת שאר הדברים האחרים היא משאירה לידי רולפליי ולא מכניקה. רוצה זגגות? יש לך, אל תטריד את השיטה. דעה שניה, שאני שותף לה, היא שהעובדה שהמיומנויות לא שם היא מכיוון שלדעת יוצרי המשחק זה לא חלק מהמשחק, כלומר כל הקטע של הרולפליי הוא לא חלק מהווית המו"ד ולא רק לא חלק מהשיטה הטכנית.

אני מעוניין להסביר למה אני צודק, אבל קודם אני ארחיב את דעתי על מנת שתהיה ברורה יותר. מה שאני טוען הוא שזה לא משנה שיש הוראות על בניית רקע לדמות ועל לעשות התקלויות שאינן קרב בלבד, עצם העובדה שהשיטה המכנית היא אך ורק קרב אומר שהמשחק הוא אך ורק משחק של קרבות וכל מה שיש מסביב זה כל מה שזקני משחקי התפקידים התרגלו שצריך להיות שם, אבל שחקנים חדשים (צעירים כזקנים ובעיקר מהגרים ממשחקי תפקידים און ליין) לא יעשו לעולם. זה קשור למונח שגורודין זורק מידי פעם - השחקנים משחקים משחקי תפקידים על ידי כך שהדמויות שלהם משתמשות בכלים שניתנו להן על מנת לפתור מצבים (אני קצת מנסח אותו מחדש). זה עניין בסיסי לחלוטין, המנחה יוצר מצב (סצנה, סיטואציה, התקלות) והשחקנים משתמשים בדמויות כדי לפתור את המצב, הם עושים זאת על ידי סריקת האפשרויות שכל דמות יכולה לבחור בה - ואפשרויות אלו מוגדרות על ידי הכלים שהשיטה נותנת לדמויות. מהאפשרויות האלו הם יבחרו אחת, מה שאומר כלי מכני כלשהו, וישתמשו בה. במו"ד כל הכלים כולם קשורים לקרב ולכן מה שהשחקנים יעשו הוא לפנות לקרב על מנת לפתור מצבים. שחקן שעושה משהו אחר עושה זאת כי הוא שחקן ותיק שלמד ממקומות אחרים שמשחקי תפקידים זה יותר מלתקוף (או שחקן צעיר ששחקן ותיק איפס אותו).

לכן זגגות היא אולי דוגמה קיצונית, אבל רשימת מיומנויות של שיטה צריכה לכלול מיומנויות כגון חקירה, שוחד, בירוקרטיה, משחק (Acting) וכדומה. אולי המנחה לא יבקש מהשחקן לגלגל שימוש במיומנויות האלו (ואולי כן, אני כן מבקש) - אבל המצאותן על דף הדמות מעבירה לשחקנים את המסר שזה חלק מהמשחק, שצריך לחשוב על האספקטים האלו של הדמות במהלך בנייתה ושכאשר ישנו מצב שצריך לפתור אלו הם חלק מהכלים שיש לדמות על מנת לפתור אותו, והם לא כלים סוג ב' לעומת התקפה, כדור אש או דקירה מאחור. אלא אם, וזהו האלא אם שמחזיר אותי להצהרה הראשונה, אי שימוש במיומנויות אלו והתרכזות בקרב היא-היא המטרה של המשחק, הדבר היחיד שמעניין את יוצרי המשחק ומה שהם מתכננים שמי שמשחק במשחק אכן יעשה בסשן שלו. במו"ד אין מיומנויות כאלו, ומה שיש בטל בשישים ומחוויר בשמונים לעומת כל אפשרויות הקרב המגניבות שבו, ולכן לדעתי אין מנוס מהמסקנה - מבחינת האנשים שיצרו את מו"ד 4 מה ששחקנים אמורים לעשות במשחק שלהם הוא להלחם בעזרת הדמויות שלהם - הקרב הוא משחק המו"ד, ומשחק המו"ד הוא הקרב.

זה לא חדש, זה היה כך גם במו"ד 2, AD&D למען האמת, ורק המהדורה השלישית עשתה חצי צעד לכיוון משחק תפקידים שפוי. המסר הזה נקרא על ידי השחקנים, הם מבינים אותו והם מקבלים אותו. אם תשאל אותם אם הלוחם שלהם מנשק ידי עלמות או מחטט בשיניו בעזרת פגיונו המגואל בדם ייתכן ותהיה להם תשובה (אם כי לדעתי לרובם לא) אבל באותה נשימה הם יסבירו לך שזה לא מה שמשנה, מה שמשנה זה אם הלוחם שלהם תוקף יותר או פחות וכמה נזק הוא יכול לעשות בתור אחד.

הגיג על כסף, פרסום ומדיה

בחור אחד בשם טל גוטמן, שמעטים מדי זוכרים לו שהוא היה אחד ממקימי דימונז בזמנו, כתב בבלוג שלו פוסט מעניין שאפשר לסכם אותו ב"אוי, אוי, אוי – אנשים מנסים לעשות כסף דוחה ומגעיל מדברים טהורים וזכים כמו טלוויזיה, חדשות ושאר המדיה". אני פשוט לא מבין את זה, איך אנשים עם שכל מכניסים לעצמם לראש שכסף זה דבר רע, דוחה ומסוכן שעדיף להרחיק אותו מהדברים שבאמת חשובים לנו בחיים.

כסף מפרסום, כמה שלא תאהבו אותו, הוא המושיע היחיד שאני רואה לדברים שאני די מחבב כמו ספרות, מוזיקה, קולנוע ולפעמים טלויזיה. למה? כי אישתי לא מוציאה שקל על התחומים האלו בדרכים המקובלות - היא מורידה למחשב שלה כל סוג של מדיה שהיא חושקת בה ולא משלמת על דפים כרוכים, דיסקים, DVD או HOT. פעם התנגדתי לה אידיאולוגית, היום אני מבין שהיא צודקת - הדור הבא (שלי ושל שאר העולם המערבי) יחנק מצחוק בכל פעם שיזכירו לו שפעם אמא ואבא שילמו על הדברים האלו.

שזה היה יכול להיות אחלה, רק שזה משאיר את היוצרים של התכנים האלו בלי משכורת, ובלי משכורת הם לא יוכלו לקנות אוכל - ושמעתי שאחרי שבועיים כאלו אף אחד לא כותב כלום. אני חושב שמדפי סטימצקי, כמו גם סינמה סיטי, ערוץ Yes Cool החדש וחנות המוזיקה הפינתית של ברוך יציעו לנו מעט מאד אם כל הסופרים, המוזיקאים, התסריטאים וכו' ילכו להפוך המבורגרים בברגר קינג כדי לקנות אוכל, פפסי וסמים. יש מצב שאפילו באינטרנט לא יהיה מה להוריד.

הדרך האחרונה שאני מסוגל לדמיין לעצמי להשאיר סופרים ואנשי קולנוע לא רק בחיים אלא גם במקצוע שלהם, היא אם מישהו אחר יעשה כסף מהתוכן הזה במקום או בנוסף למו"לים, חברות התקליטים, אולפני הקולנוע וכו'. אין לי שום בעיה עם פרסומות, לא רוצה – אל תלחץ, והיטב ברור לי שבעתיד המאד קרוב פרסומות יגיעו גם אל התוכן שאישתי "משיגה" בעצמה. אני אחיה טוב עם ספרים, סרטים ומוזיקה בחינם כאשר המחיר שיבקשו ממני לשלם הוא שיהיו בהם פרסומות. תכלס, אני גם מאד מעודד מההתקדמות הטכנולוגית בתחום – מתקרב היום בו כל אחד מאיתנו יראה פרסומות שמיועדות רק לו ולהרגלי הצריכה שלו, תנו לי פרסומות למסעדת הבשר החדשה במקום לתחבושות הגיניות, אני אחיה עם זה טוב מאד.

מחייב, הא?

ביום חמישי יצא לי לקפוץ בשעות אחר הצהריים לבנק על מנת למשוך כסף מהחשבון. בד"כ יש כרטיס בשביל זה, אבל הכרטיס הספציפי של החשבון הספציפי בבנק הספציפי לא היה זמין, אז הלכתי על השיטה הישנה - לעמוד בתור ולבקש כסף. כשהגעתי התור היה ארוך והצצה קדימה הבהירה לי למה - היתה רק כספרית אחת. זה לא היה מאוחר מאד, והיו לידה מקומות לעוד שלושה כספרים לפחות, אבל היתה רק אחת כך שהתור התנהל לו בעצלתיים. הרשימה של דברים שאני שונא היא ארוכה ומפורטת, אבל לעמוד בתור נמצא היטב בין עשרת הגדולים. אני מתעב לעמוד בתור, אם יש גיהנום ואני אשלח אליו אני בטוח שיכריחו אותי לעמוד בתור בכניסה (ויספרו לי שאני מאחר נורא, אבל זה עניין אחר). בכל מקרה, לאחר עשרים דקות, עברה ליד התור  מישהי שנראתה סמכותית יותר, אז פניתי אליה וניהלו את השיחה הבאה.

עב"ס: סליחה, יש רק כספרית אחת?

עובדת הבנק: כן.

עב"ס: אי אפשר להוסיף מישהו? התור לא זז.

עובדת הבנק: אני מצטערת, אבל היום כולם משתמשים בכרטיסים ובמחשב בשביל שירותי בנק, לא צריך יותר מכספרית אחת.

עב"ס: אה... אני חולק עליך - תראי את התור.

עובדת הבנק: מצטערת, זו החלטה של הבנק לעודד שימוש בכרטיסים ובאתר הבנק.

עב"ס: כלומר, זו החלטה של הבנק לתת לי שירות רע כי אני לא משתמש בכרטיס כרגע?

עובדת הבנק: לא, זה לא מה שאמרתי. הבנק מעודד שימוש בכרטיסים ובאתר, אז אין צורך ביותר מכספרית אחת.

עב"ס: וואלה. מסתבר שלהיות ראשון זה לא עד כדי כך מחייב, אה?

בתגובה למשפט האחרון שלי עובדת הבנק משכה בכתפיה והלכה משם. אחרי עשרים דקות נוספות הגעתי לכספרית ומשכתי כסף. מתוך סקרנות שאלתי אותה אם זה תמיד ככה, היא סיפרה לי שבעשרים ושמונה לחדש, כאשר אנשים מבוגרים מפקידים כסף (לא הבנתי למה זה, אגב, אבל שיהיה) יש ממש בלאגן. כנראה שלהיות ראשון גם לא מחייב מספיק בשביל אנשים שרגילים לשירות פנים אל פנים כל חייהם.

אין לי ממש מסקנות מהסיפור הזה, גם לא אג'נדה, אבל רציתי לחלוק. 

המנחה עלה דרגה?

יש נקודות בחיים שהן נקודות מעבר ברורות, גם אם לפעמים מטופשות. עד לפני חודש מעולם לא היה לי קעקוע, עכשיו לנצח (או לפחות לנצח האישי שלי) יהיה לי אחד. עד לפני שש וחצי שנים מעולם לא הייתי אבא, עכשיו אני אבא לשניים. עד לפני שתי מערכות היה לי את כל הכוח שבעולם להתמודד עם שיטה מורכבת דיה - בתנאי שאני אקבל ממנה בחזרה את הריאליזם שאני מרגיש שאני חייב למשחק. אחרי המערכה הקודמת שלי ב-Hero System (מהדורה חמישית) כבר התחלתי להבין שזה רומן שהסתיים.

הודתי בזה, בפני עצמי, היום - מול האתר של Hero Games. היו ניצנים קודם, לקח לי נצח לקרוא את המהדורה האחרונה של GURPS (שמתגמדת ליד HERO) ולא נהנתי בכלל. כשהתחלתי את הקמפיין הנוכחי פסלתי את HERO ואת Rolemaster על הסף. סיפרתי לעצמי סיפורים, זה לא אני - זה השחקנים. איתי יסתדר בכיף עם RM, אבל זיו אוהב סיפור קולח ולא שיטות איטיות, ואין לי מושג איך ליאת תגיב לטבלאת נשק בגודל דף דו צדדי. הלכתי על Harp (שהיא מעין Rolemaster מאד לייט. הרבה יותר לייט מ-MERP של פעם, ועם שיטת קסם שהיא פשוט ללקק את האצבעות), ריאליזים סביר אבל מהירה וגמישה. בגלל השחקנים, לא בגללי.

אבל היום מול האתר של Hero Games הבנתי שגם אם ארכוש בסופו של דבר את המהדורה השישית ב-PDF, אולי אקרא אותה אבל אני לא אשחק איתה. די, מוגזם, אין לי כוח. בקמפיין בקודם בכיתי לשחקנים שלוקח לי שעות לבנות דמות מנחה - וכבר אין לי כוח לזה, יש לי עבודה וילדים. גם לקרבות הארוכים לא היה לי כוח, כמו גם לחוקים של הכוחות (אלוהים, הכוחות - איזו שיטה מופלאה) שמהם מרכיבים את הלחשים. 

ביני לביני אני תוהה - זקנתי? או אולי אני עובד שינוי בסגנון ההנחיה שלי, סטיה מהגישה הסימולציונית שלי לטובת הגישה הסיפורית? תמיד היה לי סיפור טוב, אלוהים יודע שזה הדבר היחיד שמחזיק אותי כמחנה, אבל תמיד רציתי את הכיף שבשיטה ואת האמונה שהשיטה מייצגת עד כמה שניתן דמות ממשית. לך תבין, פעם הרעיון שגם שריון וגם מגן משמשים לאותו הדבר היה משגע אותי (תכלס הם לא, מגן מגונן עליך מפגיעה, שריון בולם את הנזק הנגרם לך לאחר שכבר נפגעת) היום אני משחק בשיטה שבה שניהם משמשים לבונוס הגנה. נו, טוב, לפחות יש Criticals ואת האפשרות לעשות Scaling ללחשים.

אז במקום זה אני מביט בערגה בספריה שלי, אחרי הכל אני לא נפרד משיטות הילדות שלי כי אני כבר לא אוהב אותן, להפך - מה שאחרים מרגישים כלפי הקופסה האדומה או AD&D מהודרה שניה, אני מרגיש כשאני פותח את החוברות של המהדורה השניה של Rolemaster או המהדורה הרביעית של HERO. אלו שיטות משחק נהדרות, ואולי יבוא יום ואחזור אליהם. אתם יודעים, כשיהיה לי זמן וכוח, כשהילדים ישחקו לבד עם החברים שלהם. בפנסיה, בפנסיה נשחק HERO.

הזאטוט בפסגת הר האש

רכשתי לי באייקון את המכשף מפסגת הר האש. אני חושב שזו הפעם השלישית שאני מחזיק בבעלותי את הספר, הראשון התפורר בשלהי ילדותי לאחר ששיחקתי בספר שלושים מיליארד פעם. הפעם השניה היתה כשאספתי אותו אחרי הצבא מסטימצקי כלשהו, אבל העותק הזה אבד לי במעבר דירה. עכשיו יש לי אותו שוב, בפעם השלישית. אז הרצתי אותו, לבן שלי, בשבת.

הוא בן שש וחצי, קיסר המסכים הקטן, וכישורי הקריאה שלו לא מפותחים דיים לשחק בזה לבד, אבל אחרי שהסברתי לו את הרעיון סיכמנו שאני מקריא והוא מחליט. בהמשך התברר שאני גם אחראי על רשימת הציוד, כמות הצידה הנותרת ואיך מגלגלים מזל. הוא היה אחראי, כאמור, על כל ההחלטות ועל טבח במפלצות. המטרה סומנה מראש, קודם המכשף - אח"כ האוצר. ואם יהיה הדרקון הזה שאבא סיפר עליו בנוסטלגיה, מה טוב.

היה מאגניב בטירוף, קצת כמו להריץ מודול כתוב מראש, וההרפתקן האמיץ שטרם הגיע למטר ועשרים טבח לו בדרך בגובלינים, אורקים, מינוטאור, קיקלופ ודרקון. הוא גם גילה חמלה רבה כלפי כל מיני שבויים וזקנים אומללים, אבל התעצבן שאי אפשר להרוג את שר המבוך אחרי שהתברר שהוא משקר לגבי הדרך הנכונה לצאת מהמבוך הזה. לבסוף הוא הגיע למכשף, הסכיל לשרוף לו את מקור העוצמה שלו (אני לא מגלה מה הוא, מחשש לספויילר) ולנצח אותו בקרב, אבל לרוע המזל לא היו לו שלושה מפתחות ולכן לא הצליח לפתוח את תיבת האוצר. כמו שהוא סיכם: "קצת ניצחתי וקצת לא."

בשבוע הבא כנראה ננסה שוב, בעיקר עכשיו כשהוא יודע שצריך מפתחות עם מספרים וכשיש לו מפה של המבוך (ששיעמם אותו לאללה, אבל שויין). למכשף מראש אין סיכוי, אבל הילד חייב להשיג את האוצר שלו. צודק, זה הלקח הראשון של כל רולפלייר, ההרפתקה לא גמורה עד שחפצי הקסם לא מחולקים. עכשיו צריך לגרום לאיזה חבר שלו להתמכר לרעיון, יש לי עדיין את מאבק הנסיכים - שדורש ששני שחקנים ישחקו במקביל. אח"כ D&D, ובסוף Rolemaster.

יש מצב שבמקום שאני אדאג שהוא יהיה רופא או עו"ד, אני דואג שהוא יהיה רולפלייר.