יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

קולד טירקי

אני עובר תהליך מכאיב של גמילה שלא מרצון ממשחקי תפקידים. מתי שהוא באפריל דיברו איתי איתי גרייף ומיכאל גורודין וגרמו לי לשכנע את עצמי שזה יהיה רעיון טוב אם יהיה יו"ר העמותה, על כך לעולם לא אסלח להם - אבל זה עניין לקיטור אחר. עד לאפריל עיסוקי העיקרי בתחום משחקי התפקידים מזה שש שנים היה "המשחק". כל שחקן תפקידים יודע על מה אני מדבר, בעיקר אלו שכמוני הזמן הפנוי שלהם התיר להם מקום למשחק בודד. המשחק הזה, בעיקר עם הוא קמפיין בן שלוש שנים במערכה בת כמעט 15 שנים, הופך מסתם משחק ל"המשחק".

"המשחק" הוא הכל בשביל שחקנים מעבר להרי החושך (קרי גיל 30, אישה וילדים), המפגש השבועי הופך להיות יעד נשגב עוד בתחילת השבוע, ושבוע בו הוא לא התבטל בשל עבודה/ילדים/טיסה לחו"ל של חלק מהשחקנים נחשב לשבוע מהשמיים. "המשחק" מעסיק אותך, בנסיעה לעבודה, בהפסקת הצהריים, בדרך הביתה. אתה מתכנן, מעבה, זומם ומתכונן אליו. כדי לא לצמצם אפשרויות מפגש אתה מוכן להפגש באמצע השבוע, אחרי יום עבודה, מתשע בלילה עד לשעות הקטנות - אפילו שיש לך שעה נסיעה הביתה אח"כ. שיזדיין יום העבודה שלמחרת, יש סשן! כשנפגשים, סוף-סוף, זה כל כך ענק שכמות האוף פליי שנובעת רק מהשמחה של להפגיש את רוב הקבוצה יחד על מנת לשחק הופכת את הסשנים המוצלחים ביותר לבינונים בלבד - אבל לא איכפת לך, קיבלת את המנה השבועית, רעש הקוביות המתגלגלות יפעם באוזניך עד למפגש הבא, הלחץ בחזה יורד. סשן, היה סשן. מתי הבא?

אבל מה, זה לא קל. יכולת לבלות את הערב הזה עם הילדים. גם ככה, למרות שאתה עושה מקסימום ומגיע להשכיב אותם במיטה כל ערב, אתה אבא היי-טק. הם בגן, אח"כ בצהרון. כשאתה היית ילד היית בבית עם אמא מ-12 בצהריים, ב-12 ורבע היה רגע עם דודלי. בשחור לבן. ילדות איכותית, לא הילדות אינסטנט שיש היום עם כל הבן 10 והדרגון בול הזה. גם ככה הם לא רואים אותך מספיק, גם ככה אתה לא זוכר איך אישתך נראית באור יום - ולמרות שהיא תומכת ומגניב לה שיש לך תחביב והכל, אתה תמיד מרגיש שזה שאתה רץ לסשן פעם בשבוע (או יותר נכון שבועיים, סטאטיסטית) אומר ששוב שמת את עצמך קודם.

ואז גרייף מצלצל ואני פתאום יו"ר. יו"ר זה זמן, זה פגישות ועד, זה שיחות טלפון, זה פגישות עם מנהלי כנסים, אירועים ועמותות אחרות. יו"ר זה זמן. אין לי זמן. אז חותכים את הדבר היחיד האחר שהוא שלי - את "המשחק". אין יותר, אפילו שארגנתי סיום מפתיע שסגר קצוות ואפשר יהיה להמשיך מתי שהוא בעתיד הלא יודע. אין יותר סשן. "כמה קשה זה כבר יכול להיות?" חשבתי לעצמי, "הרי היו תקופות ארוכות ללא משחק." המשחק נגמר, הכמיהה נשארת. כל ערב שאני מבלה בבית הופך להיות ערב בו הייתי יכול לשחק, כל ספר שאני קורא הופך למיני מערכה בעיני רוחי ואני מוצא את עצמי יותר בוהה באוויר וחושב איך יובל היה משחק את זה מאשר ממש מוריד את העיניים לספר ומברר איך הסופר כתב את זה. מה הטעם לרכוש את המהדורה החדשה של Hero System? המשחק בהקפאה ארוכת טווח, אין לחץ. אז למה כבר מילאתי את הטופס שלוש פעמים וסגרתי את הדפדפן בעמוד של פרטי האשראי? בראש הקמפיין ממשיך, אפילו אותם שחקנים ממשיכים לשחק את הדמויות שלהם. לבדי ברכבת העברתי כבר כמה סשנים עם החברה, היה ממש כיף, חבל שהם לא היו שם. חבל שגם אני לא.

אני יודע מה תגידו לי, שחקן ואן טיימרים. אתה יו"ר העמותה, אתה לא יכול לסדר לך הזמנות פה ושם? פעם בחודש או משהו? אני אהיה סנוב ואגיד שאחרי שהתרגלתי להריץ קמפיינים של שנתיים עד חמש שנים, וואן טיימרים בשבילי זה כמו לתת למי שנאלץ לוותר על אלכוהול לשתות מיץ ענבים - יש איזה קשר, אבל אין שם את מה שאני צריך. אני חושק לא רק בסשן עצמו, אלא בתכנון האיטי של תתי עלילות מסועפות שמתפתחות לאורך החודשים. בלצפות איך שחקן שלי לוקח דמות של אציל הולל והופך אותה לאט לאט לשר האופל כי ככה נכון לו לשחק אותה. בלבנות ציפיה והבנה מוחלטת אצל השחקנים ולראות אותם דופקים את הראש (שלי) בקיר אחרי שאני מנפץ להם הכל. קמפיין זה הדבר שלשמו יצרו משחקי תפקידים. וואן טיימרים זה כמו לעשות רק סיבוב אחד במונופול ולהגיד ששיחקת. איך שיחקת? אפילו עוד לא קנית בתים.

אז גמילה, כי אין לי יותר את "המשחק" עד שהתפקיד יסתיים או שהשבוע יתארך עיסוקי בתחום משחקי תפקידים הוא היותי יו"ר העמותה, אי אפשר לעבור יותר על חוק דימט מאשר אני עברתי אותו ועובר אותו יום יום. בינתיים, כמו מדבקת ניקוטין, אני שוקל לעשות קעקוע של קוביות על יד ימין כלשהי. אולי אני אחזיק מעמד עד למאי הבא, ואולי אני אשבר קודם. הכל יכול להיות. מישהו מחפש GM?
הוסף רשומת תגובה