תחרות חיי - מה יהרוג אותי קודם

המתחרים, ללא סדר העדפה כלשהו, הם:

• יותר מדי קפה. הכוונה היא לא לארבע כוסות ביום, נו-נו-נו. הכוונה היא באמת ליותר מדי קפה.
• יותר מדי וויסקי. ראה את ההערה למעלה על המהות של יותר מדי.
• הצורה שבה אני נוהג כשאני לבד באוטו.
• קרינה מצטברת ממסכי מחשב.
• הילדים, בלי כוונה כנראה.
• אישתי, ברגע שפוליסת ביטוח החיים שלי תהיה גבוהה דיה.

אתם יכולים לנחש, הזוכה המאושר יזכה במיליגרם מהאפר שלי.

קטנות, קטנות יותר וממש קטנטנות

קטנות - בענייני העמותה מה שמעסיק אותי בימים האחרונים, לפי סדר, זה ביגור 10, אייקון 2010 ודרקון חורף. מכולם הקרוב ביותר הוא דרקון חורף. זה לא שהוא לא חשוב (להשיב עטרה ליושנה בכנסים חד יומיים זה הבייבי שלי), אבל ביגור ואייקון הן מפלצות שחבל על הזמן - ובעוד שביגור מעסיק אותי בתור חבר הועד האחראי על ביגור (היי גרייף, היי פנסקי), אייקון מעסיק אותי בתור יו"ר העמותה שמודאג מכל מיני דברים שהתחילו לקרות באייקון 2009 ושנאמרו לו על אייקון 2010. גרייף, זוכר שאמרת לי שלהיות יו"ר זה סבבה? תזכיר לי לדקור אותך בהזדמנות כלשהי.

קטנות יותר - הניוזלטר השני של מועדון העמותה נשלח לאחר עיכובים קלים לחברי מועדון העמותה. לא להאמין שכנכנסתי לתפקיד היו"ר חשבתי שמה שבאמת חשוב כדי לפתוח ולפתח את העמותה זה קודם כל מטרות העמותה, שמה ותקנונה. הייתי צריך להתחיל מהמועדון, לא ברור לי איך לא ראיתי את זה מראש. אני מת על הניוזלטר, ג'וני כותב אותו בדיוק כמו שרציתי שהוא יכתב ומצליח לשדר שמה שאנחנו עושים זה פשוט כיף. זה ניוזלטר משעשע לאללה כך שהסיכוי שיקראו אותו ולא יזרקו אותו ל-Junk גדול יותר מהניוזלטר הממוצע. בלי ספק, השימפנזה עושה לי את זה.

ממש קטנטנות - שיחה שהיתה לי לפני דקות מספר עם זו אשר היא כאוס מובאת כאן לחוות דעתכם.
הילדה: אבא, אני רוצה צ'יפס.
אבא (מחזיק שק של שני טון צ'יפס): כמה, חמודה?
הילדה: אה... הכל.
אבא: כל השקית?
הילדה: כן!

זיו קיטרו נמצא בסיפור הזה והוא לא משוחח עם מורגן לה-פיי

מוקדש לזיו על דיאלוג משעשע בפייסבוק אתמול.


"אבא!" צעק יורש העצר מחדרו, "זיו שוב פעם בתוך התיק שלי, קורא לי את מחברת המדעים".
"שניה חמוד," השבתי לו, "אני משכנע את רומי ללבוש נעליים בשתי הרגליים."
ים קיטר לעצמו בשקט והכה את זיו מספר פעמים עם הקלמר, "לך מכאן, אין לי בכלל מדעים היום." בסופו של דבר הוא ניצח במערכה וגרר את התיק למטבח.
"יופי שבאת חמוד," אמרתי לו, "אתה רוצה גם שוקו?"
"כן, אבל עם קש אחד." הוא ביקש. שנינו הבטנו ברומי מציבה את הקש השישה עשר בכוס השוקו שלה ושותה מכולם יחד ברעש גדול.

בסופו של דבר העמסתי על הרכב את שר האופל הצעיר ואת זו אשר היא כאוס, הידקתי חגורות ויצאנו אל הדרך לכיוון בית הספר.
"אבא," הקשה שוב יורש העצר, "זיו בתוך התיק של רומי, מוציא לה לשון."
"לא נורא," אמרתי, "מייד מגיעים וננער אותו לשיחים בצד."
"יש לו יום הולדת היום?" שאלה הקטנה. היא שואלת את זה על כל מי שהיא פוגשת, לדעתי בתקווה שאם התשובה תהיה חיובית נאלץ לתת לה עוגה. לעצמה, אגב, היא עושה יום הולדת כל יום.
"לא חמודה," אמרתי, "לזיו אין יותר ימי הולדת, אבא הרג אותו ועכשיו הוא לא גדל יותר."
"זה אבא של גבריאל?" וידאה הקטנה.
"כן. יפה שאת זוכרת".
"יש לה יום הולדת היום?"

אחרי סיבוב הבית-ספר והגן של הבוקר גררתי את עצמי חזרה הביתה, לבשתי שוב פיג'מה ונכנסתי למיטה.
"יופי שאתה ער," אמרה אישתי, "תכין לי קפה ודגנים."
"זה יום שישי, אני רוצה לישון."
"לא נורא," היא הרגיעה אותי, "במקום זה אני אשן בצהריים."
"אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני חושב שאני אלך לעשות לך קפה ודגנים."

"מה עושים היום?" שאלה שירי אחרי שהבאתי לה ארוחת בוקר למחשב.
"מה, בכל הארבע שעות שאין לנו ילדים על הראש?" תהיתי, "אני בעד לשבת בכסא ולבהות קדימה עד שתהיה לנו שוב סיבה לחיות."
"אני לא חושבת שאתה מסוגל לבהות קדימה עד שרומי תעזוב את הבית."
"אני מוכן לנסות."
"אולי נצא לארוחת בוקר?" שאלה אישתי.
"את אוכלת ארוחת בוקר!"
"אכלתי, אבל זיו בדגנים שלי עושה מעשים מגונים בכל דגן שלישי."
"תטביעי אותו בחלב." הצעתי.

"אוקי, בוא נראה אם הבנתי." אמרה דיקלית המלצרית, "אתה רוצה שקשוקה עם ביצה אחת עשויה מאד, אחת לא כל כך עשויה, הרבה חריף ברוטב אבל שיוציאו את הפלפלים החריפים לפני שמגישים לך, לחם בצד בלי הקשה, כוס עם חצי לימונדה חצי מים מינרלים ובצד פלאפלים לא ירוקים מדי. את רוצה סלט, לא איכפת לך איזה ועם מה."
"כן." ענינו אני והאישה יחד.
"מה תשתי?" שאלה דיקלית.
"מה שיש."
"חם או קר."
"לא משנה לי, או חם או קר."
דיקלית מלמלה משהו על גובה הטיפ שהיא לא מאמינה שתקבל והלכה לכיוון הכללי של המטבח.
"את לא חושבת שאנחנו מבוגרים מדי בשביל השטויות האלה?" שאלתי.
שירי חשבה על זה קצת, "אני אגיד לך מה – נראה איך היא תגיב כשלך לא יהיה איכפת מאיזה טעויות המטבח יעשה בהזמנה שלך ואני אקטר על כל דבר ואשלח אותה למטבח עשרים פעם. אם היא לא תתפטר נפסיק בשנה הבאה."

המלחיה שעל השולחן נעה קלות, מייד שלחתי יד וסובבתי אותה אלי, זיו עמד מאחוריה ועשה בה מעשים שהשתיקה יפה להם.
"זיו, תפסיק לעשות את זה למלחיה." אמרתי.
"לא." ענה זיו, "זה הקטע שלי עכשיו. אני עושה דברים משונים ומספר לכולם בפייסבוק."
"אתה יודע שאתה יכול רק לספר על זה לאנשים, אתה לא ממש חייב לעשות את הדברים האלה." אמרה שירי שביום שלפני היתה צריכה לאיים עליו עם רובה חיצים (כן, יש לה אחד) כדי שיצא מהמיטה שלנו ויתן לנו לישון.
"אני דורש מעצמי דרגות גבוהות של אמינות," הקשה האיש, "הקוראים שלי יכולים להיות בטוחים שכל מה שכתבתי שעשיתי באמת עשיתי."
השקשוקה שלי הגיעה, מה שהעלה לי רעיון. פתחתי את המלחיה, זרקתי את זיו פנימה וסגרתי את המכסה בכל הכוח.
"מה אתה עושה?" שאלה שירי.
אני הבטתי בזיו דופק על דפנות המלחיה מבפנים, "אני יושב במסעדה ומפזר את זיו על הביצים שלי."

מכסה הפלפליה עף מעצמו שני מטר לאוויר ומורגן הציצה מבפנים.
"אתה יודע שכל החלק האחרון עם המלחיה וזיו הגמדי זה פשוט מורגן קלאסי." היא אמרה, "אז למה אני מקבלת רק את הפסקה האחרונה?"
"חשבתי שתאהבי את זה." אמרתי, "תמיד היית מכשפה של המילה האחרונה."

הכלי הוא המסר

יש דיון באיזה בלוג אחר על האם זה שאי אפשר לרכוש מיומנות זגג במו"ד זה אומר משהו או לא. על רגל אחת יש שם שתי דעות - דעה ראשונה טוענת שזה בסדר שבמו"ד אין מיומנויות של "מסביב" אלא רק מיומנויות של קרב משום שהשיטה של מו"ד מעוניינת רק בקרב ואת שאר הדברים האחרים היא משאירה לידי רולפליי ולא מכניקה. רוצה זגגות? יש לך, אל תטריד את השיטה. דעה שניה, שאני שותף לה, היא שהעובדה שהמיומנויות לא שם היא מכיוון שלדעת יוצרי המשחק זה לא חלק מהמשחק, כלומר כל הקטע של הרולפליי הוא לא חלק מהווית המו"ד ולא רק לא חלק מהשיטה הטכנית.

אני מעוניין להסביר למה אני צודק, אבל קודם אני ארחיב את דעתי על מנת שתהיה ברורה יותר. מה שאני טוען הוא שזה לא משנה שיש הוראות על בניית רקע לדמות ועל לעשות התקלויות שאינן קרב בלבד, עצם העובדה שהשיטה המכנית היא אך ורק קרב אומר שהמשחק הוא אך ורק משחק של קרבות וכל מה שיש מסביב זה כל מה שזקני משחקי התפקידים התרגלו שצריך להיות שם, אבל שחקנים חדשים (צעירים כזקנים ובעיקר מהגרים ממשחקי תפקידים און ליין) לא יעשו לעולם. זה קשור למונח שגורודין זורק מידי פעם - השחקנים משחקים משחקי תפקידים על ידי כך שהדמויות שלהם משתמשות בכלים שניתנו להן על מנת לפתור מצבים (אני קצת מנסח אותו מחדש). זה עניין בסיסי לחלוטין, המנחה יוצר מצב (סצנה, סיטואציה, התקלות) והשחקנים משתמשים בדמויות כדי לפתור את המצב, הם עושים זאת על ידי סריקת האפשרויות שכל דמות יכולה לבחור בה - ואפשרויות אלו מוגדרות על ידי הכלים שהשיטה נותנת לדמויות. מהאפשרויות האלו הם יבחרו אחת, מה שאומר כלי מכני כלשהו, וישתמשו בה. במו"ד כל הכלים כולם קשורים לקרב ולכן מה שהשחקנים יעשו הוא לפנות לקרב על מנת לפתור מצבים. שחקן שעושה משהו אחר עושה זאת כי הוא שחקן ותיק שלמד ממקומות אחרים שמשחקי תפקידים זה יותר מלתקוף (או שחקן צעיר ששחקן ותיק איפס אותו).

לכן זגגות היא אולי דוגמה קיצונית, אבל רשימת מיומנויות של שיטה צריכה לכלול מיומנויות כגון חקירה, שוחד, בירוקרטיה, משחק (Acting) וכדומה. אולי המנחה לא יבקש מהשחקן לגלגל שימוש במיומנויות האלו (ואולי כן, אני כן מבקש) - אבל המצאותן על דף הדמות מעבירה לשחקנים את המסר שזה חלק מהמשחק, שצריך לחשוב על האספקטים האלו של הדמות במהלך בנייתה ושכאשר ישנו מצב שצריך לפתור אלו הם חלק מהכלים שיש לדמות על מנת לפתור אותו, והם לא כלים סוג ב' לעומת התקפה, כדור אש או דקירה מאחור. אלא אם, וזהו האלא אם שמחזיר אותי להצהרה הראשונה, אי שימוש במיומנויות אלו והתרכזות בקרב היא-היא המטרה של המשחק, הדבר היחיד שמעניין את יוצרי המשחק ומה שהם מתכננים שמי שמשחק במשחק אכן יעשה בסשן שלו. במו"ד אין מיומנויות כאלו, ומה שיש בטל בשישים ומחוויר בשמונים לעומת כל אפשרויות הקרב המגניבות שבו, ולכן לדעתי אין מנוס מהמסקנה - מבחינת האנשים שיצרו את מו"ד 4 מה ששחקנים אמורים לעשות במשחק שלהם הוא להלחם בעזרת הדמויות שלהם - הקרב הוא משחק המו"ד, ומשחק המו"ד הוא הקרב.

זה לא חדש, זה היה כך גם במו"ד 2, AD&D למען האמת, ורק המהדורה השלישית עשתה חצי צעד לכיוון משחק תפקידים שפוי. המסר הזה נקרא על ידי השחקנים, הם מבינים אותו והם מקבלים אותו. אם תשאל אותם אם הלוחם שלהם מנשק ידי עלמות או מחטט בשיניו בעזרת פגיונו המגואל בדם ייתכן ותהיה להם תשובה (אם כי לדעתי לרובם לא) אבל באותה נשימה הם יסבירו לך שזה לא מה שמשנה, מה שמשנה זה אם הלוחם שלהם תוקף יותר או פחות וכמה נזק הוא יכול לעשות בתור אחד.

הגיג על כסף, פרסום ומדיה

בחור אחד בשם טל גוטמן, שמעטים מדי זוכרים לו שהוא היה אחד ממקימי דימונז בזמנו, כתב בבלוג שלו פוסט מעניין שאפשר לסכם אותו ב"אוי, אוי, אוי – אנשים מנסים לעשות כסף דוחה ומגעיל מדברים טהורים וזכים כמו טלוויזיה, חדשות ושאר המדיה". אני פשוט לא מבין את זה, איך אנשים עם שכל מכניסים לעצמם לראש שכסף זה דבר רע, דוחה ומסוכן שעדיף להרחיק אותו מהדברים שבאמת חשובים לנו בחיים.

כסף מפרסום, כמה שלא תאהבו אותו, הוא המושיע היחיד שאני רואה לדברים שאני די מחבב כמו ספרות, מוזיקה, קולנוע ולפעמים טלויזיה. למה? כי אישתי לא מוציאה שקל על התחומים האלו בדרכים המקובלות - היא מורידה למחשב שלה כל סוג של מדיה שהיא חושקת בה ולא משלמת על דפים כרוכים, דיסקים, DVD או HOT. פעם התנגדתי לה אידיאולוגית, היום אני מבין שהיא צודקת - הדור הבא (שלי ושל שאר העולם המערבי) יחנק מצחוק בכל פעם שיזכירו לו שפעם אמא ואבא שילמו על הדברים האלו.

שזה היה יכול להיות אחלה, רק שזה משאיר את היוצרים של התכנים האלו בלי משכורת, ובלי משכורת הם לא יוכלו לקנות אוכל - ושמעתי שאחרי שבועיים כאלו אף אחד לא כותב כלום. אני חושב שמדפי סטימצקי, כמו גם סינמה סיטי, ערוץ Yes Cool החדש וחנות המוזיקה הפינתית של ברוך יציעו לנו מעט מאד אם כל הסופרים, המוזיקאים, התסריטאים וכו' ילכו להפוך המבורגרים בברגר קינג כדי לקנות אוכל, פפסי וסמים. יש מצב שאפילו באינטרנט לא יהיה מה להוריד.

הדרך האחרונה שאני מסוגל לדמיין לעצמי להשאיר סופרים ואנשי קולנוע לא רק בחיים אלא גם במקצוע שלהם, היא אם מישהו אחר יעשה כסף מהתוכן הזה במקום או בנוסף למו"לים, חברות התקליטים, אולפני הקולנוע וכו'. אין לי שום בעיה עם פרסומות, לא רוצה – אל תלחץ, והיטב ברור לי שבעתיד המאד קרוב פרסומות יגיעו גם אל התוכן שאישתי "משיגה" בעצמה. אני אחיה טוב עם ספרים, סרטים ומוזיקה בחינם כאשר המחיר שיבקשו ממני לשלם הוא שיהיו בהם פרסומות. תכלס, אני גם מאד מעודד מההתקדמות הטכנולוגית בתחום – מתקרב היום בו כל אחד מאיתנו יראה פרסומות שמיועדות רק לו ולהרגלי הצריכה שלו, תנו לי פרסומות למסעדת הבשר החדשה במקום לתחבושות הגיניות, אני אחיה עם זה טוב מאד.

מחייב, הא?

ביום חמישי יצא לי לקפוץ בשעות אחר הצהריים לבנק על מנת למשוך כסף מהחשבון. בד"כ יש כרטיס בשביל זה, אבל הכרטיס הספציפי של החשבון הספציפי בבנק הספציפי לא היה זמין, אז הלכתי על השיטה הישנה - לעמוד בתור ולבקש כסף. כשהגעתי התור היה ארוך והצצה קדימה הבהירה לי למה - היתה רק כספרית אחת. זה לא היה מאוחר מאד, והיו לידה מקומות לעוד שלושה כספרים לפחות, אבל היתה רק אחת כך שהתור התנהל לו בעצלתיים. הרשימה של דברים שאני שונא היא ארוכה ומפורטת, אבל לעמוד בתור נמצא היטב בין עשרת הגדולים. אני מתעב לעמוד בתור, אם יש גיהנום ואני אשלח אליו אני בטוח שיכריחו אותי לעמוד בתור בכניסה (ויספרו לי שאני מאחר נורא, אבל זה עניין אחר). בכל מקרה, לאחר עשרים דקות, עברה ליד התור  מישהי שנראתה סמכותית יותר, אז פניתי אליה וניהלו את השיחה הבאה.

עב"ס: סליחה, יש רק כספרית אחת?

עובדת הבנק: כן.

עב"ס: אי אפשר להוסיף מישהו? התור לא זז.

עובדת הבנק: אני מצטערת, אבל היום כולם משתמשים בכרטיסים ובמחשב בשביל שירותי בנק, לא צריך יותר מכספרית אחת.

עב"ס: אה... אני חולק עליך - תראי את התור.

עובדת הבנק: מצטערת, זו החלטה של הבנק לעודד שימוש בכרטיסים ובאתר הבנק.

עב"ס: כלומר, זו החלטה של הבנק לתת לי שירות רע כי אני לא משתמש בכרטיס כרגע?

עובדת הבנק: לא, זה לא מה שאמרתי. הבנק מעודד שימוש בכרטיסים ובאתר, אז אין צורך ביותר מכספרית אחת.

עב"ס: וואלה. מסתבר שלהיות ראשון זה לא עד כדי כך מחייב, אה?

בתגובה למשפט האחרון שלי עובדת הבנק משכה בכתפיה והלכה משם. אחרי עשרים דקות נוספות הגעתי לכספרית ומשכתי כסף. מתוך סקרנות שאלתי אותה אם זה תמיד ככה, היא סיפרה לי שבעשרים ושמונה לחדש, כאשר אנשים מבוגרים מפקידים כסף (לא הבנתי למה זה, אגב, אבל שיהיה) יש ממש בלאגן. כנראה שלהיות ראשון גם לא מחייב מספיק בשביל אנשים שרגילים לשירות פנים אל פנים כל חייהם.

אין לי ממש מסקנות מהסיפור הזה, גם לא אג'נדה, אבל רציתי לחלוק. 

המנחה עלה דרגה?

יש נקודות בחיים שהן נקודות מעבר ברורות, גם אם לפעמים מטופשות. עד לפני חודש מעולם לא היה לי קעקוע, עכשיו לנצח (או לפחות לנצח האישי שלי) יהיה לי אחד. עד לפני שש וחצי שנים מעולם לא הייתי אבא, עכשיו אני אבא לשניים. עד לפני שתי מערכות היה לי את כל הכוח שבעולם להתמודד עם שיטה מורכבת דיה - בתנאי שאני אקבל ממנה בחזרה את הריאליזם שאני מרגיש שאני חייב למשחק. אחרי המערכה הקודמת שלי ב-Hero System (מהדורה חמישית) כבר התחלתי להבין שזה רומן שהסתיים.

הודתי בזה, בפני עצמי, היום - מול האתר של Hero Games. היו ניצנים קודם, לקח לי נצח לקרוא את המהדורה האחרונה של GURPS (שמתגמדת ליד HERO) ולא נהנתי בכלל. כשהתחלתי את הקמפיין הנוכחי פסלתי את HERO ואת Rolemaster על הסף. סיפרתי לעצמי סיפורים, זה לא אני - זה השחקנים. איתי יסתדר בכיף עם RM, אבל זיו אוהב סיפור קולח ולא שיטות איטיות, ואין לי מושג איך ליאת תגיב לטבלאת נשק בגודל דף דו צדדי. הלכתי על Harp (שהיא מעין Rolemaster מאד לייט. הרבה יותר לייט מ-MERP של פעם, ועם שיטת קסם שהיא פשוט ללקק את האצבעות), ריאליזים סביר אבל מהירה וגמישה. בגלל השחקנים, לא בגללי.

אבל היום מול האתר של Hero Games הבנתי שגם אם ארכוש בסופו של דבר את המהדורה השישית ב-PDF, אולי אקרא אותה אבל אני לא אשחק איתה. די, מוגזם, אין לי כוח. בקמפיין בקודם בכיתי לשחקנים שלוקח לי שעות לבנות דמות מנחה - וכבר אין לי כוח לזה, יש לי עבודה וילדים. גם לקרבות הארוכים לא היה לי כוח, כמו גם לחוקים של הכוחות (אלוהים, הכוחות - איזו שיטה מופלאה) שמהם מרכיבים את הלחשים. 

ביני לביני אני תוהה - זקנתי? או אולי אני עובד שינוי בסגנון ההנחיה שלי, סטיה מהגישה הסימולציונית שלי לטובת הגישה הסיפורית? תמיד היה לי סיפור טוב, אלוהים יודע שזה הדבר היחיד שמחזיק אותי כמחנה, אבל תמיד רציתי את הכיף שבשיטה ואת האמונה שהשיטה מייצגת עד כמה שניתן דמות ממשית. לך תבין, פעם הרעיון שגם שריון וגם מגן משמשים לאותו הדבר היה משגע אותי (תכלס הם לא, מגן מגונן עליך מפגיעה, שריון בולם את הנזק הנגרם לך לאחר שכבר נפגעת) היום אני משחק בשיטה שבה שניהם משמשים לבונוס הגנה. נו, טוב, לפחות יש Criticals ואת האפשרות לעשות Scaling ללחשים.

אז במקום זה אני מביט בערגה בספריה שלי, אחרי הכל אני לא נפרד משיטות הילדות שלי כי אני כבר לא אוהב אותן, להפך - מה שאחרים מרגישים כלפי הקופסה האדומה או AD&D מהודרה שניה, אני מרגיש כשאני פותח את החוברות של המהדורה השניה של Rolemaster או המהדורה הרביעית של HERO. אלו שיטות משחק נהדרות, ואולי יבוא יום ואחזור אליהם. אתם יודעים, כשיהיה לי זמן וכוח, כשהילדים ישחקו לבד עם החברים שלהם. בפנסיה, בפנסיה נשחק HERO.

הזאטוט בפסגת הר האש

רכשתי לי באייקון את המכשף מפסגת הר האש. אני חושב שזו הפעם השלישית שאני מחזיק בבעלותי את הספר, הראשון התפורר בשלהי ילדותי לאחר ששיחקתי בספר שלושים מיליארד פעם. הפעם השניה היתה כשאספתי אותו אחרי הצבא מסטימצקי כלשהו, אבל העותק הזה אבד לי במעבר דירה. עכשיו יש לי אותו שוב, בפעם השלישית. אז הרצתי אותו, לבן שלי, בשבת.

הוא בן שש וחצי, קיסר המסכים הקטן, וכישורי הקריאה שלו לא מפותחים דיים לשחק בזה לבד, אבל אחרי שהסברתי לו את הרעיון סיכמנו שאני מקריא והוא מחליט. בהמשך התברר שאני גם אחראי על רשימת הציוד, כמות הצידה הנותרת ואיך מגלגלים מזל. הוא היה אחראי, כאמור, על כל ההחלטות ועל טבח במפלצות. המטרה סומנה מראש, קודם המכשף - אח"כ האוצר. ואם יהיה הדרקון הזה שאבא סיפר עליו בנוסטלגיה, מה טוב.

היה מאגניב בטירוף, קצת כמו להריץ מודול כתוב מראש, וההרפתקן האמיץ שטרם הגיע למטר ועשרים טבח לו בדרך בגובלינים, אורקים, מינוטאור, קיקלופ ודרקון. הוא גם גילה חמלה רבה כלפי כל מיני שבויים וזקנים אומללים, אבל התעצבן שאי אפשר להרוג את שר המבוך אחרי שהתברר שהוא משקר לגבי הדרך הנכונה לצאת מהמבוך הזה. לבסוף הוא הגיע למכשף, הסכיל לשרוף לו את מקור העוצמה שלו (אני לא מגלה מה הוא, מחשש לספויילר) ולנצח אותו בקרב, אבל לרוע המזל לא היו לו שלושה מפתחות ולכן לא הצליח לפתוח את תיבת האוצר. כמו שהוא סיכם: "קצת ניצחתי וקצת לא."

בשבוע הבא כנראה ננסה שוב, בעיקר עכשיו כשהוא יודע שצריך מפתחות עם מספרים וכשיש לו מפה של המבוך (ששיעמם אותו לאללה, אבל שויין). למכשף מראש אין סיכוי, אבל הילד חייב להשיג את האוצר שלו. צודק, זה הלקח הראשון של כל רולפלייר, ההרפתקה לא גמורה עד שחפצי הקסם לא מחולקים. עכשיו צריך לגרום לאיזה חבר שלו להתמכר לרעיון, יש לי עדיין את מאבק הנסיכים - שדורש ששני שחקנים ישחקו במקביל. אח"כ D&D, ובסוף Rolemaster.

יש מצב שבמקום שאני אדאג שהוא יהיה רופא או עו"ד, אני דואג שהוא יהיה רולפלייר.

איסור ערבוב מעדנים

בכורי יושב לו לצידי, מסיים מעדן שוקולד ומבקש עוד אחד. אני מספק לו מעדן תות-בננה, כי זה מה שיש. הוא מביט במעדן החדש, מושך בכתפיים ומבקש שאני אחליף לו את הכפית.
"למה?" אני שואל.
"כי היא עם השוקולד של המעדן הקודם." הוא עונה.
"אז? גם הפה שלך עם השוקולד של המעדן הקודם." אני מקשה.
"אני לא יכול להחליף את הפה שלי, אבא. אבל את הכפית אני כן יכול." הוא אומר, ופניו לובשים ארשת של מ.ש.ל.
לך תריב איתו, אני מחליף לו את הכפית.
מספר רגעים מאוחר יותר, הוא מרים את ראשו ממעדן התות-בננה ומשחרר הצהרה פילוסופית לחלל האוויר, "באמת, חבל שאי אפשר להחליף גם את הפה. אני לא אוהב שהם מתערבבים לי."
גאון, הילד.

שותפות גורל - משחק משולב להורים וילדים

באייקון אשר עבר עלינו לטובה, אך כעדר קרנפים דורס, העברתי משחק תפקידים שהיה מיועד לשחקנים שגררו את ההורים שלהם למשחק כדי להסביר להם בצורה הטובה ביותר מה זה התחביב הזה שלהם. את המשחק הרצתי יחד עם אח שלי, בר מולוט (שמחפש קבוצה, אגב) משום שבשל בעיות ברישום ובשל צמד הורה-ילד אחד שאיחד שעה למשחק השתתפה רק קבוצה אחת ברצועה, ולא שתיים. על מנת להתאים את המשחק למשהו שהוא בו זמנית קרוב למה שהילדים משחקים בחוג (מו"ד כלשהו) אבל גם מעביר את התחושה הקלאסית של פעם - בר ואני בנינו הרפתקה ושיטה שמעבירות את התחושה של ספרי "אתה הגיבור" הישנים. המכשף מפסגת הר האש היה ה-feel שחיפשתי.

התחלתי את המשחק בשאלה המתבקשת להורים, מה הם מבינים מהתחביב הזה של הילדים שלהם. התשובות נעו בין כלום לשום דבר, מה ששימח אותי מאד - אם הם היו רולפלייירם בעברם לא היתה ממש פואנטה במשחק. הסברתי להם את עקרי הבסיס (דמויות, מנחה, קוביות) ושבניגוד למשחק רגיל, בו לכל שחקן יש דמות אחת, במשחק הזה לכל שני שחקנים - צמד של הורה וילד - יש דמות משותפת. היה ברור לי שהילדים יובילו את המשחק בהתחלה, וזה בסדר, ההורים היו צריכים זמן הסתגלות.

הרצנו את הסצנה הראשונה כאשר הילדים משתתפים אקטיבית יותר במשחק וההורים בעיקר לומדים מצפיה איך מתנהל משחק תפקידים. זו הדרך היחידה שאני מכיר ללמוד את החוקים הלא כתובים של המשחק הזה - שמשחקים על ידי שיחה, שיש הבדלה בין השחקן לדמות, מה זה אומר "המחנה זה העולם וכל יתר הדמויות" וכו'. לאחר הסצנה הראשונה קטענו את המשחק והפלתי עליהם חוק חדש: כדי שדמות במשחק הזה תבצע דבר מה שני השחקנים שלה, ההורה והילד, צריכים להסכים מה לעשות. מוהאהאהאה!

בסצנה הבאה הצליחה הקבוצה הלא אורתודוכסית שלי לעשות את מה ששחקנים עושים תמיד כדי לעצבן את המנחה שלהם - להתפצל. ועוד באמצע מבוך! בכל מקרה בכל צד של הפיצול התמודדו ההורים וילדיהם לראשונה במשחק אם איום טקטקי פעוט. בצד אחד שתי דמויות נתקלו במספר גולבלינים ששואבים מים מאגם תת קרקעי, בצד השני נתקלו שתי הדמויות האחרות בשער גדול וסגור עליו שומרים שני חצי-אורקים מושעממים. בתכנון מראש בר ואני חשבנו שקרוב לודאי שהילדים יתרגמו יצורים אלו למטרות אבל ההורים מצד שני דווקא יחפשו פתרונות אלימים פחות.

פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

לאחר שחוסלו בקרב בזק שני גולבינים שואבי מים ע"י שתי אמהות צמאות דם הדיון הפילוסופי היה האם להשאיר את הגולבין השלישי, שברח בשחיה לאגם ממנו אין מוצא, לטבוע בעצמו או להכנס ולחסל אותו. היה זה אחד הילדים שהציע לקחת אותו בשבי במקום, האמהות היו שמחות לשסף את גרונו על עצם כך שהוא העז להתעסק להם עם הילדים. בצד השני ילד אחד ואבא שלו השתמשו בטבעת העלמות על מנת לחסל חצי אורק אחד לפני שזה יספיק לעשות דבר מה. הצמד השני של אמא וילד שברו לחצי אורק השני את העצמות במיומנות שלא היתה מביישת בריון נתנייתי ממוצע. היה אלים.

בהמשך המשחק "שיחקתי" בלהעביר את הדמויות משליטת הצמד, לשליטת ההורה בלבד ולשליטת הילד בלבד. סצנה מסויימת שיחקנו פעמיים - פעם הילדים על ההגה ופעם ההורים. היה שוני מעניין בגישה שלהם למשחק, ההורים היו באופן טבעי מנותקים יותר מהדמויות שלהם בהיותם שחקני תפקידים משופשפים פחות. אבל למרות ששיעתי מראש שההורים יהיו שחקנים אלימים פחות מהילדים שלהם התבדתי לחלוטין, גם אלו וגם אלו העדיפו את האלימות כדרך הראשונה לפתור בעיות.

מה שמעניין היה למצוא דרכים לקרב את ההורים לדמויות ולמשחק, בעיקר משום שזה לא בא להם טבעי. האב הבודד במשחק היה מסוגר יותר מהאמהות, ותפקד יותר על תקן יועץ לבן שלו מאשר שחקן שותף. רק באיזו סצנה שבה גובלין הציע לבן שלו לתת לו 10 מטבעות זהב על מנת שילך וישחד את ראש המשמר הגובליני בשמם הזדעק האב, "מה פתאום? שני מטבעות, אפילו לא אחד יותר". המבט על פניו אמר בברור שנפל לידי סוחר ממולח שעד כה המשחק לא עניין אותו משום שלא היה בו משהו שהוא יכל להתחבר עליו מחייו שלו. המו"מ בינו לבין הגובלין היה הנקודה בה הוא ממש נכנס לכסא הנהג וחיפש משפטי מכירה על בסיס הדמות שלו ("אנחנו עניים, תראה איזה סחבות אנחנו לובשים").

אנקודטה נוספת היא שהיה מעניין לראות את חוסר הידע של ההורים מתורגם למשחק טוב יותר. כאשר הקבוצה הגיעה לחדר הקוסם ומצאו בו את המלצרית שנעלמה שותה עימו יין היא הסבירה להם: "לא נחטפתי. נפלתי לבור וקיבלתי מכה חזקה מאד ברגל. הגובלינים הנחמדים האלה לקחו אותי לקוסם כדי שיבדוק אם לא שברתי אותה. עכשיו אני פה וטוב לי, אני לא רוצה לחזור, אני מאוהבת..." אחת האמהות גרדה בפדחתה ושאלה את הקבוצה, "טוב, מה עכשיו? בסדר לה פה." ונענתה על ידי אחד הילדים (לא זה שלה, אגב) "מה, את לא מבינה? היא מוקסמת. מה זה השאלות קיטבג האלה?" נשבע לכם, אני מצטט מילה במילה. בלי ההערה הזו והידע של הילדים על לחשים כאלו, איזו רולפליי היה אפשר לעשות כאן! אח, הבורות המבורכת של תחילת הקריירה השחקנית.

בסופו של דבר המשחק היה, מבחינתי, הצלחה. הילדים קיבלו הרפתקה בסיסית ומגניבה. ההורים קלטו מה הילדים שלהם עושים בתכלס במשחק (שאלתי). היה מעניין לראות שלא משנה מה הגיל או המגדר, כאשר יצור אנושי ניגש למצב לא ברור ומכשול שלא ידוע לו איך לפתור - הוא ינסה אלימות בתור האופציה הראשונה. אני שוקל להרחיב את הקונספט הזה בביגור 10 ולהריץ גם שם משחקי שותפות גורל, כל הורה שמבין מה זה הקסמה שווה לעמותה לפחות שלוש פ"ז.

טוב, זה עונה על זה

יו"ר מקועקע

המלחיה זה ברור מאליו, שתי קוביות 10 זה מ-Rolemaster. מי שעולה על למה על הקוביות יש את התוצאה שיש (והאם זה 14 או 41) מלך.

על קמפיינים ומשחקים ארוכים

באייקון האחרון (ישתבח שמו) ישבתי בהרצאה של מיכאל גורודין שעסקה במשחקים חד פעמיים. חלק ניכר ממה שמיכאל הדגים נעשה על ידי השוואה ליכולות שמנחה של קמפיינים יחשיב נחוצות ושלמעשה אינן נחוצות (ואף מפריעות) למשחק חד פעמי. היתה הרצאה מעולה, באמת, אבל הרגשתי שמשהו חסר בצד של הקמפיינים. להרצאה זה לא הפריע, היא לא התעסקה בקמפיינים, אבל זה הטריד לי את הניורונים האחוריים עד שקלטתי מה הבעיה שלי - יש קמפיינים ויש קמפיינים.

בואו נבהיר קודם מהו קמפיין, בעיקר משום שחלק מסויים משחקני התפקידים שיוצא לי לדבר איתם מתקשים להבדיל בין קמפיין (מערכה, בעברית) לבין סטינג (מסגרת) או עולם. קמפיין הוא הוא סיפור מתמשך אשר, בדרך כלל, כולל את אותן הדמויות. מטרת הסיפור המתמשך היא להוסיף רובדים נוספים למשחק - של פיתוח, שיפור והעמקת הדמויות והעולם. מה זה אומר? קודם כל שמי שמעביר שנים של משחק באותו עולם שהוא יצר אינו בהכרח מעביר קמפיינים - עולם זה עולם (רקע, תפאורה, איך שלא תקראו לזה) וקמפיין זה קמפיין - מונח שמתעסק בעלילה ולא במה שמסביב לה. אפילו אם משחקים באותו עולם ובאותן דמויות לאורך זמן הדרישה המנינימאלית לקמפיין אינן בהכרח נענות - אפשר להריץ הרפתקה אחר הרפתקה לאותן דמויות, אבל ללא סיפור מתמשך זה לא קמפיין. זה כיף, זה אחלה, אבל זה רצף של משחקים חד פעמיים.

"שניה," יעצור אותי אוגי X, "הרצתי משחק באותו עולם, ואומנם לא היה סיפור מתמשך אחד ארוך - אבל היה סיפור מסגרת גדול שבו התרחשו כל מיני סיפורים קטנים יותר. זה לא קמפיין?"
זה כן, כמובן שזה כן. יש כמה וכמה אופנים להעביר סיפור מתמשך. זה יכול להיות סיפור רציף אחד ארוך שנמשך כמה שנים (זמן אמיתי) וזה גם יכול להיות סיפור מסגרת שעוטף סיפורים קצרים יותר.
"אז לא הבנתי," שב ומקשה עלי אוגי X, "מה ההבדל בין הקמפיין שלי (תודה שאתה מאשר לי שזה קמפיין, אגב. סנוב) לבין מה שכתבת שם למעלה על לשחק המון משחקים באותו עולם אבל זה לא קמפיין?"
שאלה מצוינת, והתשובה מאד ברורה - כאשר משתמשים בדוגמאות במקום להסביר לאורך כמה מאות מילים.
"יאללה, יאללה."
שקט, אוגי.

סדרת טלוויזיה לדוגמה	סגנון	קמפיין או לא (לדעתי)
סטאר טרק TNG	כל פרק עומד בפני עצמו בתוך עולם מסגרת	לא קמפיין - אוסף של חד פעמיים
בבילון 5	כל פרק (או כמה פרקים) הם סיפור בדיד בתוך סיפור מסגרת גדול	קמפיין מסגרת, כמו של אוגי
24 (עונה בודדת)	הפרקים מהווים רצף עלילתי אחד שנקטע מידי פעם בגלל מגבלות זמן	קמפיין עם סיפור מתמשך

רוב הקמפיינים שאני שמעתי עליהם משחקנים אחרים נופלים בקטגוריה השנייה, של בבילון, למנחה יש סיפור מסגרת והוא מעביר אותו דרך סדרה של הרפתקאות (או עלילות, אם תרצו). יש לסגנון הזה יתרון מובהק אחד על קמפיין עם סיפור מתמשך ארוך, כמנחה שבעיקר מעביר סיפורים ארוכים כאלו אני מודע לו עד כאב. קל לקטוע אותו לפרק זמן מוגבל כדי לעשות פה ושם קצת דברים אחרים.

זה מעביר אותי לנושא הבא, כשאני מדבר על קמפיינים עם מנחים אחרים יש כאלו שמתוודים שקשה להם עם קמפיינים. הם מתחלקים, עד כמה שהבחנתי, לשלוש קבוצות:

1. אלו שמתים להעביר קמפיין אבל לא מצליחים למתוח סיפור או סיפור מסגרת על פני מספר גדול של סשנים ולכן מרגישים שהם מפספסים משהו.
2. אלו שמתחילים עם סיפור מסגרת אחד, אבל באמצע יש להם רעיון מבריק והם משנים אותו - וזה צורם אבל לא נורא. ואז יש עוד כמה סשנים ושוב יש להם רעיון מבריק, אז הם שוב משנים את הסיפור מסגרת וזה צורם עוד יותר, וחוזר חלילה עד שהעסק נשבר.
3. אלו שכל כמה זמן יש להם רעיון אחר לגמרי ולכן הם מפסיקים את הקמפיין, בונים דמויות מחדש ועושים משהו אחר. כל כמה שבועות נפתח קמפיין, וכל כמה שבועות הוא ננטש לטובת הבא בתור.

לגבי הסוג הראשון יש לי תמיד את אותה עצה, בייבי סטפס. קמפיין לא חייב להיות משהו בומבסטי שנמשך שש שנים. תתחילו עם סיפור מסגרת שמתוכנן לשישה מפגשים. אחריו תעברו לסיפור מסגרת שתמתחו קצת יותר - לשמונה מפגשים. וכך הלאה והלאה. זה באמת רק עניין של בטחון וניסיון בהרכבת עלילות. בכלל, המיתוס שקמפיין הוא משהו שנמשך שנים על שנים הוא בדיוק זה - מיתוס. תקראו שוב את ההגדרות למעלה, קמפיין אינו תלוי זמן. אני מכנה, משום מה, קפמיינים שאורכים מספר חודשים "שורטים", קמפיינים קצרים. קצרים, אבל בהחלט קמפיינים - אפילו שיחקתי בכמה טובים כאלו.

הסוג השני והשלישי סובלים מאותה בעיה "עודף" יצירתיות. שזה אחלה, באמת, אבל זה גם קצת מפריע. לכן ההמלצה שלי היא תמיד לבנות קמפיין עם סיפור מסגרת שעוטף הרפתקאות קטנות יותר ולעשות הפסקות כל כמה זמן כדי לתת פורקן לרעיונות השוטפים שלהם. קחו את כל הרעיונות שצצים לכם תוך כדי הקמפיין ותרשמו אותם איפשהו - אל תזנחו את הקמפיין או תשנו אותו עד לכדי הרס מוחלט. בין סיפור אחד למישהנו בתוך סיפור המסגרת תעשו הפסקות ותריצו משחקים חד פעמיים של סשן, שניים או שלושה. אחר כך - תחזרו לקמפיין. זה יותר קל בקמפיינים של סיפורים, סיפורים. כשלי יש פרץ של יצירתיות אני בבעיה, אני נמצא חמישה חודשים בתוך קמפיין שאמור להמשך עוד חודשים ארוכים ואין לי הפסקות מתודיות שכאלו. אם אני לא מצליח לשלב את הרעיון בקמפיין אני אאלץ לנטוש אותו, להריץ אותו בכנס או לעשות הפסקה מעצבנת באמצע הרצף העלילתי.

תחזיקו מעמד, כמעט סיימתי לקשקש לכם בשכל. יש לי רק עוד דבר אחד להוסיף - קמפיין לא חייב לכלול את אותן דמויות לכל אורכו. אלא אם תפרת את העלילה לדמויות ספציפיות אין מניעה שחלק מהשחקנים, או כולם, יחליפו דמויות במהלך הקמפיין. אם עושים את זה נכון סיפורית זה יכול להיות מגניב לאללה. כל שחקן יכול לסיים קמפיין כשלו בראש יש רצף עלילתי שהוא השתתף בו, אבל בתכלס הוא שיחק שלוש דמויות במהלכו - האחת הומלכה למלך על עמה הצפוני וכך פתרה חלק קטן בעלילה, השניה מתה בקרב על חומות כיקטוב (אל תשאלו) והשלישית נכחה במו עיניה בנפילת העריצות של הכנסיה האחת. כל אחד מהדמויות ראתה חלק קטן מהסיפור, רק לשחקן יש פרספקטיבה עמוקה יותר על מה באמת התרחש כאן וכמה כל דמות חייבת לדמויות שבאו לפניה למרות שמעולם לא שמעה ולעולם לא תשמע עליהן.

דקה של אי שפיות

יום חם. הבכור, שר האופל הצעיר, אימת השלווה, קיסר המסכים, אשר מכונה (כאשר יש לו עניינים במישור קיום זה) ים בן סער או, בקיצור, היב"ס ישב על מיטתי ושוחח עימי על עיניינים ברומו של עולם (Bakugan). לפתע פורצת לחדר זאת אשר הינה כאוס, נועצת בי מבט זועף וצועקת עלי במלוא ריאותיה "באהההההההההההההההה!".

"רומי, למה את צועקת עלי?" אני שואל, מופתע.

מבט פניה משתנה להפתעה ואז לשעשוע. "אבא!" היא אומרת בקול צלול ודק, "כי אתה חמודי." מחייכת ורצה חזרה החוצה מהחדר.

הזכרים למשפחת בן-סער מביטים בדלת ואז אחד בשני.

"אבא," אמר לי היב"ס, "היא משוגעת יותר מאמא."

אני נאלץ להסכים.

אייקון ודברים שאני מעוניין לכתוב

אני עדיין מטושטש מאייקון, שהיה האייקון הכי טוב שהשתתפתי בו מאז תחילת העשור. הברטובים (יואב ואיילת) עשו עבודה מדהימה בכל הקשור לתוכן משחקי התפקידים בכנס. השתתפתי במשחק אחד כשחקן ובאחר כמנחה, ושתי ההרצאות ששמעתי היו מצויינות (של מיכאל ושל שמוליק).

מחשבה שעלתה לי במהלך אייקון היא שהבעיה בהרצאות בכנס הגדול של העמותה (ביגור) היא שבניגוד לאייקון ההרצאה צריכה להתחרות במשחקים רבים יותר וגוונים יותר - כי בביגור יש יותר משחקים ואין רצועות. מה שמוביל אותי למחשבה שכנראה שבכדי שהרצאה תמשוך קהל בביגור צריך להעביר אותה מישהו ששמו הולך לפניו כאישיות וכמרצה. זיו קיטרו, למשל, ימלא כל חדר שיתנו לו בביגור גם, אולי בעיקר, אם ידבר על נושאים הזויים כמו הרגלי הזיווג של דרקונים. אני צריך לדבר עם צוות ביגור על זה, אבל ניתן להם לסיים את אייקון קודם.

מסתבבים לי בראש כמה נושאים שאני חייב לשבת ולכתוב עליהם, אבל הזמן והמשפחה באים קודם. אני כנראה יקשקש בהמשך על הדברים הבאים:

• קמפיינים - למה משחק של שמונה חודשים אינו קמפיין אלא "שורטי" ואיך מתמידים בקמפיין כשכל חמש דקות יש לך רעיון חדש לגמרי להריץ שלא מתאים למה שאתה עושה כרגע.
• למה אני רוצה לכתוב מורגן ובו זמנית לא רוצה לכתוב מורגן, ועד כמה זה מתסכל אותי.
• דברים שחשוב לגוף שמובסס על מתנדבים להבין אם הוא מעוניין להיות יעיל ולהשכיל לתת למתנדבים לעשות את מה שהם רוצים לעשות ועושים הכי טוב.
• מחשבות מהמשחק שלי באייקון (שותפות גורל) שהורץ להורים וילדים - כאשר כל ילד חלק עם אמא שלו (או אבא שלו) את הדמות.

עכשיו לישון. לילה.

הערה קצרה

לאחר האזנה נוספת לשניהם אין בי עוד ספק - Endgame אוכל את Death Magnetic בלי מלח.

דברים שיכולים להתרחש בו זמנית כאשר אתה לבד עם הילדים

1. האוכל מוכן.
2. הכביסה סיימה.
3. הילד הגדול הקיא על כל המיטה. והבגדים. והרצפה. והאבא.
4. הילדה הקטנה הפכה כוס מים על המחשב הנישא הקטן כדי לנקות אותו.
5. הטלפון מצלצל.

היו"ר מחפש קבוצה

ליו"ר, כפי שניתן לראות מספר פוסטים למטה, יש חיים לא קלים – אבל הוא לא נותן למציאות להפריע לו. בהתאם לכך, על אף שגזר על עצמו דיאטת משחקי תפקידים, היו"ר מוכן להכריז שממש לא איכפת לו ממה הוא החליט ולמה הוא החליט את זה. היו"ר חייב לשחק, לכל הפחות כדי להפסיק ללטף את הקוביה הירוקה שלו וללחוש לה My Precious בשעה שאישתו שואלת אותו דברים חשובים כמו "מה עובר עליך?" או "ראית את הילדים?"

בהתאם לכך, היו"ר מחפש שחקנים (בהיותו מנחה נצחי) המעוניינים לגרור את עצמם פעם בשבוע, בערב, בקור, לנתניה ולתת שם ליו"ר האומלל את האפשרות לשגע להם את השכל בעקביות, בהתמדה ובמידה לא מבוטלת של רשעות. חושבים שאתם מתאימים? הנה מעט פרטים:

המשחק יתרחש, אם לא עקבתם, ביום חמישי בשעה 21:00 בערב בביתו של היו"ר. בית זה ממוקם במה שתל אביבים מגדירים בד"כ "בצפון הרחוק", בעיר המכונה נתניה. אורך המשחק נוטה להיות 4 עד 5 שעות – וליו"ר לא איכפת שאתם רוצים לקום מוקדם בשישי, הוא ממילא חייב לקום מוקדם בשישי ואם הוא יכול אז גם אתם יכולים.

המשחק עצמו יהיה בסוגת הפנטזיה, בעיקר משום שהיו"ר ניסה כל דבר אחר וגילה שהוא אוהב פנטזיה. היו"ר נוטה לשלב אלמנטים של פוליטיקה, אקשן, דת, דם ובלאגן כללי במשחקים שלו, הוא אינו צופה שזה יהיה יוצא דופן – אבל לך תדע. שיטת המשחק תהיה (כנראה, היו"ר משנה את דעתו מידי פעם) HARP – משום שהיו"ר נהנה ממנה ומכיר אותה בע"פ. סגנון המשחק יערב עלילות מפותלות, רמזים מוזרים, דמויות משונות, ודם. המון דם. עם קוביות. וטבלאות. היו"ר אוהב משחק טוב, מה שאומר גם משחק תפקידים טוב וגם משחק טכני טוב. אם אתם מסוג השחקנים שקרב בן שעתים מידי כמה פגישות נראה לכם משהו מזעזע רצוי שתמנעו. אם אתם שחקנים שסשנים שלמים של ללכת מפה לשם כדי לדבר עם ההוא, ההוא וההיא נראה לכם משעמם – אל תבואו. ברמת ה-GNS, היו"ר מתוודה שאין לו מושג מה ההבדל בין S ו-N והנקודה היחידה שהוא מכיר בנודע ל-G נמצאת אצל אישתו. שחקן שימצא בסביבות הנקודה הזו יזרק מהקבוצה, הדירה והקומה התשיעית (היו"ר כנראה יהיה יותר סלחני כלפי שחקניות בנקודה זו). ראו הוזהרתם.

דרישות טכניות יותר משחקנים כוללות בעלות על רכב, היכולת לנדוד פעם בשבוע לנתניה, היכולת להנות ממפגש טוב כמו גם ממשחק טוב, וההבנה שהשניים לא תמיד הולכים יד ביד – וזה בסדר. מעבר לכך, היו"ר מודע לכך שהוא תיאטרלי ברמה בינונית בלבד, מדבר באותה אינטונציה לכל הדמויות (עד לרמה שהוא מדגיש את מי הוא משחק בכל רגע) ומידי פעם חוטף התקף זעם על טיפשותם הבילתי נמנעת של שחקניו. מצד שני היו"ר מבטיח לכם שמה שתגידו לעצמכם לאחר כל סשן הוא "פאק, אני מת לדעת מה יהיה בפעם הבאה". זה לא יהיה קמפיין שתשכחו במהרה.

אה, דבר אחרון, היו"ר מאמין בגרסא שלו לנפורטיזים – הוא יעדיף בבוטות שחקנים שהוא שיחק עימם בעבר ונהנה לשחק עימם. כמו כן יש מצב טוב שהיו"ר ידסקס על הסשנים שלו כאן. הוא מבטיח לא לקרוא לשחקנים בשמם בלבד, אלא להוסיף כינויים הולמים.

מאיפה זה בא?

התעוררתי עם זה בראש, אשמח לדעת אם מישהו מזהה את זה מאיפשהו, משום שאני לא בטוח אם שמעתי/קראתי את זה או שזה צץ לי תוך כדי שינה. הנה:

קן לניהלת'נטרופה בין הרך-עצים,

ובקן לה שלוש מיליון ביצים.

ובכל ביצה, הס פן תעיר,

ישן לו בשקט בולספלצת זעיר.

כך או כך, אני הולך לשיר את זה לילדים בערב. יהיה מעניין.

אם הייתי מתרגם לעברית...

המהדורה הרביעית של מבוכים ודרקונים מתורגמת כבר מזה זמן מה לעברית, ולפניה מהדורה 3/3.5 היתה זמינה לכל שחקן שמעדיף לקרוא וללמוד משחקים בעברית. זה משחק שחשוב שיהיה זמין בעברית, מהדורה רביעית היא משחק התפקידים שיש לו את היכולת הטובה ביותר לשלוף שחקנים מעולם WoW ושאר "משחקי תפקידים" ממוחשבים לעולם משחקי התפקידים השולחניים והחברתיים. בלי שום קשר לדעתי האישית על המשחק (ומעצם הערה זו קל להבין מה דעתי האישית על המשחק) - בלי תרגום של מו"ד לעברית התחום בארץ היה בעייתי בלשון המעטה. אני אפילו אטען שהעמותה צריכה לקדם את הפצתו של המשחק הזה לקהל הצעיר - יש למו"ד הוכחות בשטח כמשחק שבונה שחקני תפקידים צעירים.

אבל מה מעבר? בעידן הזוהר של חברת אוליב אי אפשר היה לקנות את מו"ד בעברית, אבל משחק אחד אחר בשפת אימנו תפס פופולאריות בקרב הקהל הצעיר. אני מתיחס, למי שלא יודע, למהדורה השניה של מרוצללים. אפשר להגיד המון על מרוצללים, אבל המשחק תפס את השחקנים הצעירים בעוצמה שהשתוותה לזו של מו"ד. אולי מכיוון שהוא היה בו זמנית דומה ושונה ממו"ד - מצד אחד יש בו קוסמים, אלפים ודרקונים, ומצד שני יש בו טכנולוגיה מתקדמת, מכונות ירייה ומציאות וירטואלית. יש בו גם, אם נודה באמת, משהו שמעודד שימוש חופשי באלימות בזמן משחק - השיטה מכילה ה-מ-ו-ן מידע על ניהול קרבות ואמצעים לקרב, והעולם הוא כזה בו שלטון החוק לא קיים או מהווה בדיחה עלובה. גם במו"ד וגם במרוצללים השחקנים מרגישים שקרב הוא דרך נוחה, מהירה ונגישה לפתור את הבעיות של הדמויות שלהם ויש לזה את המשיכה שיש לזה לקהל הצעיר (ואם מישהו חושב שזה לא נכון, שיצפה בבקשה ביום שידורים בערוץ ג'טיקס).

קשה לדעת כמה המשחק היה ממשיך לצבור פופלאריות אם חברת אוליב לא הית מפסיקה את פעילותה. בכנסי טמ"י הראשונים של אוליב היה משחק מרוצללים אחד על כל עשרה של מו"ד, באחרונים היחס היה חצי-חצי. אומנם הדרך היחידה אז להשיג ספרי מבוכים ודרקונים היתה לרשת אותם מהאח הגדול או לצלם מחברים, אבל זה עדיין מאד הרשים אותי. שחר האדמה, המשחק השני שאוליב תרגמו, לא המריא בכלל - לדעתי האישית משום שהוא היה תחליף מלא למו"ד, משחק פנטזיה קלאסי. לכן כיום אני משוכנע שאם הייתי מתרגם עכשיו משחק תפקידים נוסף לעברית הייתי הולך על המהדורה האחרונה (רביעית, נדמה לי) של מרוצללים. אני די בקלות רואה חברות חוגים של משחקי תפקידים מריצות חוגים של מרוצללים לצד חוגים של מו"ד 4 - או אולי אפילו מציגות את שני המשחקים באותו חוג, אני די בקלות רואה שחקנים צעירים מתלהבים מחדש ממשחק שבו דמות אחד נושאת נשק חם והאחרת ספרי לחשים. המשחק פשוט מגניב.

לדעתי יש רק מתחרה אפשרי אחד לתואר "המשחק האחר שצריך לתרגם לעברית", GURPS. הסיבה ברורה מאליה, זה משחק טוב, יש לו המון מוצרי נלווה, הוא מאד פופלארי בכל העולם - והוא אוניברסאלי. מי שיתרגם אותו לעברית יוכל לתמוך במשחקים בכל ז'אנר שהוא בעברית, הוא רק צריך לתרגם את הספר הנלווה ולא שיטה חדשה לגמרי. החסרון הטכני העיקרי הוא שספר אחד בודד לא מספיק על מנת לשחק, ומה שניתן לקבל במו"ד לא ניתן לקבל "במשחק האחר". עוד מה שחסר ב-GURPS על מנת לתת קרב רציני יותר על התואר הוא אלמנט הנגישות של הקרב, מהיותה שיטה שעיקר תשומת הלב בה הוא בבניית הדמות (כנדרש משיטה אוניברסאלית) הספר מתרכז ביתרונות, חסרונות, מיומנויות ושאר הדברים שלא מתורגמים מידיית ללהתקיף את המפלצת. אם אני צודק בהשערה שלי, שזה חלק ממה שהפרך הן את מו"ד והן את מרוצללים לפופולריות בעברית, זה יהיה עקב אכילס של התרגום הזה. טוב, זה, ואיך לעזאזל לתרגם את השם של השיטה לעברית.

דברים שאני ממתין להם

יום הנישואים התשיעי שלי ב-20 לחודש.
אייקון 2009.

המהדורה השישית של Hero System (טכנית כבר אפשר לקנות ב-PDF).

האלבום החדש של Paradise Lost.
ישיבת העמותה ב-24 לחודש.
ביגור 10 - דבר כזה עוד לא ראיתם (כן, זה רחוק, אבל אני מחכה).
לחזור לשחק.

קולד טירקי

אני עובר תהליך מכאיב של גמילה שלא מרצון ממשחקי תפקידים. מתי שהוא באפריל דיברו איתי איתי גרייף ומיכאל גורודין וגרמו לי לשכנע את עצמי שזה יהיה רעיון טוב אם יהיה יו"ר העמותה, על כך לעולם לא אסלח להם - אבל זה עניין לקיטור אחר. עד לאפריל עיסוקי העיקרי בתחום משחקי התפקידים מזה שש שנים היה "המשחק". כל שחקן תפקידים יודע על מה אני מדבר, בעיקר אלו שכמוני הזמן הפנוי שלהם התיר להם מקום למשחק בודד. המשחק הזה, בעיקר עם הוא קמפיין בן שלוש שנים במערכה בת כמעט 15 שנים, הופך מסתם משחק ל"המשחק".

"המשחק" הוא הכל בשביל שחקנים מעבר להרי החושך (קרי גיל 30, אישה וילדים), המפגש השבועי הופך להיות יעד נשגב עוד בתחילת השבוע, ושבוע בו הוא לא התבטל בשל עבודה/ילדים/טיסה לחו"ל של חלק מהשחקנים נחשב לשבוע מהשמיים. "המשחק" מעסיק אותך, בנסיעה לעבודה, בהפסקת הצהריים, בדרך הביתה. אתה מתכנן, מעבה, זומם ומתכונן אליו. כדי לא לצמצם אפשרויות מפגש אתה מוכן להפגש באמצע השבוע, אחרי יום עבודה, מתשע בלילה עד לשעות הקטנות - אפילו שיש לך שעה נסיעה הביתה אח"כ. שיזדיין יום העבודה שלמחרת, יש סשן! כשנפגשים, סוף-סוף, זה כל כך ענק שכמות האוף פליי שנובעת רק מהשמחה של להפגיש את רוב הקבוצה יחד על מנת לשחק הופכת את הסשנים המוצלחים ביותר לבינונים בלבד - אבל לא איכפת לך, קיבלת את המנה השבועית, רעש הקוביות המתגלגלות יפעם באוזניך עד למפגש הבא, הלחץ בחזה יורד. סשן, היה סשן. מתי הבא?

אבל מה, זה לא קל. יכולת לבלות את הערב הזה עם הילדים. גם ככה, למרות שאתה עושה מקסימום ומגיע להשכיב אותם במיטה כל ערב, אתה אבא היי-טק. הם בגן, אח"כ בצהרון. כשאתה היית ילד היית בבית עם אמא מ-12 בצהריים, ב-12 ורבע היה רגע עם דודלי. בשחור לבן. ילדות איכותית, לא הילדות אינסטנט שיש היום עם כל הבן 10 והדרגון בול הזה. גם ככה הם לא רואים אותך מספיק, גם ככה אתה לא זוכר איך אישתך נראית באור יום - ולמרות שהיא תומכת ומגניב לה שיש לך תחביב והכל, אתה תמיד מרגיש שזה שאתה רץ לסשן פעם בשבוע (או יותר נכון שבועיים, סטאטיסטית) אומר ששוב שמת את עצמך קודם.

ואז גרייף מצלצל ואני פתאום יו"ר. יו"ר זה זמן, זה פגישות ועד, זה שיחות טלפון, זה פגישות עם מנהלי כנסים, אירועים ועמותות אחרות. יו"ר זה זמן. אין לי זמן. אז חותכים את הדבר היחיד האחר שהוא שלי - את "המשחק". אין יותר, אפילו שארגנתי סיום מפתיע שסגר קצוות ואפשר יהיה להמשיך מתי שהוא בעתיד הלא יודע. אין יותר סשן. "כמה קשה זה כבר יכול להיות?" חשבתי לעצמי, "הרי היו תקופות ארוכות ללא משחק." המשחק נגמר, הכמיהה נשארת. כל ערב שאני מבלה בבית הופך להיות ערב בו הייתי יכול לשחק, כל ספר שאני קורא הופך למיני מערכה בעיני רוחי ואני מוצא את עצמי יותר בוהה באוויר וחושב איך יובל היה משחק את זה מאשר ממש מוריד את העיניים לספר ומברר איך הסופר כתב את זה. מה הטעם לרכוש את המהדורה החדשה של Hero System? המשחק בהקפאה ארוכת טווח, אין לחץ. אז למה כבר מילאתי את הטופס שלוש פעמים וסגרתי את הדפדפן בעמוד של פרטי האשראי? בראש הקמפיין ממשיך, אפילו אותם שחקנים ממשיכים לשחק את הדמויות שלהם. לבדי ברכבת העברתי כבר כמה סשנים עם החברה, היה ממש כיף, חבל שהם לא היו שם. חבל שגם אני לא.

אני יודע מה תגידו לי, שחקן ואן טיימרים. אתה יו"ר העמותה, אתה לא יכול לסדר לך הזמנות פה ושם? פעם בחודש או משהו? אני אהיה סנוב ואגיד שאחרי שהתרגלתי להריץ קמפיינים של שנתיים עד חמש שנים, וואן טיימרים בשבילי זה כמו לתת למי שנאלץ לוותר על אלכוהול לשתות מיץ ענבים - יש איזה קשר, אבל אין שם את מה שאני צריך. אני חושק לא רק בסשן עצמו, אלא בתכנון האיטי של תתי עלילות מסועפות שמתפתחות לאורך החודשים. בלצפות איך שחקן שלי לוקח דמות של אציל הולל והופך אותה לאט לאט לשר האופל כי ככה נכון לו לשחק אותה. בלבנות ציפיה והבנה מוחלטת אצל השחקנים ולראות אותם דופקים את הראש (שלי) בקיר אחרי שאני מנפץ להם הכל. קמפיין זה הדבר שלשמו יצרו משחקי תפקידים. וואן טיימרים זה כמו לעשות רק סיבוב אחד במונופול ולהגיד ששיחקת. איך שיחקת? אפילו עוד לא קנית בתים.

אז גמילה, כי אין לי יותר את "המשחק" עד שהתפקיד יסתיים או שהשבוע יתארך עיסוקי בתחום משחקי תפקידים הוא היותי יו"ר העמותה, אי אפשר לעבור יותר על חוק דימט מאשר אני עברתי אותו ועובר אותו יום יום. בינתיים, כמו מדבקת ניקוטין, אני שוקל לעשות קעקוע של קוביות על יד ימין כלשהי. אולי אני אחזיק מעמד עד למאי הבא, ואולי אני אשבר קודם. הכל יכול להיות. מישהו מחפש GM?

שאלות ותשובות - גם לכם וגם לי

אני חושב שאני פותח בפוסט של FAQ גם כדי לקשר אליו בהמשך וגם כדי להבהיר לעצמי מה אני מתכוון לעשות כאן. מכיוון שממילא אני עורך כאן הבהרה אישית, אני אנצל את מצבי היחודי ואכתוב את הרשימה הזו כראיון אישי, שלי, עם עצמי, על הבלוג.

למזלי יש לי בדיוק את מי שראיין את עצמי. להלן שני משתתפים:
1. ערן מולוט (להלן ערן). זה אני, המראיין.
2. ערן בן-סער (להלן עב"ס). זה אני, המרואיין.

נתחיל.

ערן: זה הרעיון הכי מפגר שהיה לך אי פעם.
עב"ס: אחד מאיתנו החליט להיות יו"ר העמותה, זוכר?
ערן: אוקי, זה הרעיון השני הכי מפגר שהיה לך אי פעם.
עב"ס: אתה מתכוון לשאול אותי שאלות או מה?

ערן: סבבה. למה אתה כותב בלוג?
עב"ס: אפשר שאלות קלות?
ערן: לא.
עב"ס: כי אני רוצה לכתוב, או אולי יותר נכון לפרסם, דברים שאני מעוניין לדבר עליהם.
ערן: אז תחיה את דימונס.
עב"ס: לא. דימונס זה על משחקי תפקידים, רק על משחקי תפקידים. אני לא חושב שאני אדבר רק על משחקי תפקידים כאן. חוץ מזה דימונס הוא דבר מדהים שהיה ונגמר, כל אחד מאיתנו הלך לדרכו שלו וזה יהיה די מאולץ להרים את זה לתחיה.

ערן: אז זה לא רק בלוג על משחקי תפקידים? על מה עוד אתה הולך לכתוב?
עב"ס: טוב, בטח יהיה די הרבה על משחקי תפקידים, זה התחביב שלי כבר יותר מעשרים שנה. אבל אני אוהב להחצין על עצמי דברים, אז בטח אני אקשקש כאן על החיים הפרטיים שלי ועל כל מה שמעסיק אותי.
ערן: מה, עבודה וגידול ילדים?
עב"ס: כן, גם.
ערן: והעמותה?
עב"ס: כן אדוני היו"ר, סביר שגם על העמותה. קראתי לבלוג הזה יו"ר בלוג.
ערן: כי אהבת את משחק המילים.
עב"ס: כן, אבל לא רק.
ערן: ואם תכתוב על העמותה, מי יהרוג אותך קודם? מיכאל (מזכיר העמותה) או מישהו מחברי העמותה?
עב"ס: אני מוכן להמר שעל כל פוסט שנוגע לעמותה מישהו אחר מחבריה יעשה לי את המוות.
ערן: לא מטריד אותך?
עב"ס: קצת, אבל יותר יטריד אותי לדעת שיש לי מה להגיד ואני לא אומר אותו.

ערן: טוב, תכלס, לפני שמישהו שואל אותך במייל או בתגובה - אתה הולך לכתוב כאן מורגן?
עב"ס: לא. כתוב בצד "מגדל מכשפות בדימוס".
ערן: באמא שלנו.
עב"ס: לא יודע, מה אתה רוצה שאני אגיד? אולי, אם יהיה לי רעיון טוב.

ערן: סבבה. היה אחלה...
עב"ס: רגע, אתה לא אמור לשאול עלי שאלות אישיות? קצת פרטים? מי אני?
ערן: אני יודע מי אתה, אתה האגו שלי.
עב"ס: יש אומרים שאתה שאר האישיות שלי, מה זה שייך?
ערן: אתה רוצה לקשקש על מי אנחנו? תקשקש.
עב"ס: טוב, אני עוד מעט בן 36.
ערן: יופי, אידיוט, עכשיו אתה צריך פעם בשנה לעדכן את הפוסט הזה.
עב"ס: טוב, אז אני יליד 73, בסדר?
ערן: אתה צריך אישור? תכתוב מה שבא לך.
עב"ס: אני יליד 73, נשוי לשירי, אבא לים ולרומי. אני שחקן תפקידים מאז גיל 12, עם חיבה יתרה למשחקי פנטזיה ומשחקי מסע בזמן. בעברי המפוקפק כתבתי את מדור משחקי התפקידים של ירחון וויז ז"ל ואת עיתון הרשת דימון-טיימז למשך שנתיים משלוש שנות קיומו. ארגני עשרות כנסי משחקי תפקידים כשכיר של חברת אוליב, הייתי שותף בארגון איגי 1 של העמותה למשחקי תפקידים והייתי בצוות המפיק של ביגור 3 (הביגור השני הכי טוב אי פעם, לדעתי) ואייקון 2003. היום אני משמש כיו"ר העמותה למשחקי תפקידים בישראל (בקרוב זה יהיה השם הרישמי). לדבר על העבודה? ערן? ערן???
ערן: סליחה, נרדמתי, אני תמיד נרדם כשאתה מנפח את האגו שלנו.
עב"ס: אני האגו שלנו. לדבר על העבודה?
ערן: דבר, אם בא לך.
עב"ס: אני מועסק כראש צוות פיתוח בחברת היי-טק שאת שמה לא אציין כי לא בא לי.
ערן: אחלה. אז למה אתה כותב בלוג?
עב"ס: האמת, לא יודע. למה כתבנו את דימונס?
ערן: בשבילך, אגו יקר שלי, בשבילך.