Too long a slumber

I hear them as calling

and words seem like falling

as my fingertips itch with the pain.

Though the years are behind us,

the lust still ignites us,

it's the time of the wicked again.

תחרות חיי - מה יהרוג אותי קודם

המתחרים, ללא סדר העדפה כלשהו, הם:

• יותר מדי קפה. הכוונה היא לא לארבע כוסות ביום, נו-נו-נו. הכוונה היא באמת ליותר מדי קפה.
• יותר מדי וויסקי. ראה את ההערה למעלה על המהות של יותר מדי.
• הצורה שבה אני נוהג כשאני לבד באוטו.
• קרינה מצטברת ממסכי מחשב.
• הילדים, בלי כוונה כנראה.
• אישתי, ברגע שפוליסת ביטוח החיים שלי תהיה גבוהה דיה.

אתם יכולים לנחש, הזוכה המאושר יזכה במיליגרם מהאפר שלי.

קטנות, קטנות יותר וממש קטנטנות

קטנות - בענייני העמותה מה שמעסיק אותי בימים האחרונים, לפי סדר, זה ביגור 10, אייקון 2010 ודרקון חורף. מכולם הקרוב ביותר הוא דרקון חורף. זה לא שהוא לא חשוב (להשיב עטרה ליושנה בכנסים חד יומיים זה הבייבי שלי), אבל ביגור ואייקון הן מפלצות שחבל על הזמן - ובעוד שביגור מעסיק אותי בתור חבר הועד האחראי על ביגור (היי גרייף, היי פנסקי), אייקון מעסיק אותי בתור יו"ר העמותה שמודאג מכל מיני דברים שהתחילו לקרות באייקון 2009 ושנאמרו לו על אייקון 2010. גרייף, זוכר שאמרת לי שלהיות יו"ר זה סבבה? תזכיר לי לדקור אותך בהזדמנות כלשהי.

קטנות יותר - הניוזלטר השני של מועדון העמותה נשלח לאחר עיכובים קלים לחברי מועדון העמותה. לא להאמין שכנכנסתי לתפקיד היו"ר חשבתי שמה שבאמת חשוב כדי לפתוח ולפתח את העמותה זה קודם כל מטרות העמותה, שמה ותקנונה. הייתי צריך להתחיל מהמועדון, לא ברור לי איך לא ראיתי את זה מראש. אני מת על הניוזלטר, ג'וני כותב אותו בדיוק כמו שרציתי שהוא יכתב ומצליח לשדר שמה שאנחנו עושים זה פשוט כיף. זה ניוזלטר משעשע לאללה כך שהסיכוי שיקראו אותו ולא יזרקו אותו ל-Junk גדול יותר מהניוזלטר הממוצע. בלי ספק, השימפנזה עושה לי את זה.

ממש קטנטנות - שיחה שהיתה לי לפני דקות מספר עם זו אשר היא כאוס מובאת כאן לחוות דעתכם.
הילדה: אבא, אני רוצה צ'יפס.
אבא (מחזיק שק של שני טון צ'יפס): כמה, חמודה?
הילדה: אה... הכל.
אבא: כל השקית?
הילדה: כן!

זיו קיטרו נמצא בסיפור הזה והוא לא משוחח עם מורגן לה-פיי

מוקדש לזיו על דיאלוג משעשע בפייסבוק אתמול.


"אבא!" צעק יורש העצר מחדרו, "זיו שוב פעם בתוך התיק שלי, קורא לי את מחברת המדעים".
"שניה חמוד," השבתי לו, "אני משכנע את רומי ללבוש נעליים בשתי הרגליים."
ים קיטר לעצמו בשקט והכה את זיו מספר פעמים עם הקלמר, "לך מכאן, אין לי בכלל מדעים היום." בסופו של דבר הוא ניצח במערכה וגרר את התיק למטבח.
"יופי שבאת חמוד," אמרתי לו, "אתה רוצה גם שוקו?"
"כן, אבל עם קש אחד." הוא ביקש. שנינו הבטנו ברומי מציבה את הקש השישה עשר בכוס השוקו שלה ושותה מכולם יחד ברעש גדול.

בסופו של דבר העמסתי על הרכב את שר האופל הצעיר ואת זו אשר היא כאוס, הידקתי חגורות ויצאנו אל הדרך לכיוון בית הספר.
"אבא," הקשה שוב יורש העצר, "זיו בתוך התיק של רומי, מוציא לה לשון."
"לא נורא," אמרתי, "מייד מגיעים וננער אותו לשיחים בצד."
"יש לו יום הולדת היום?" שאלה הקטנה. היא שואלת את זה על כל מי שהיא פוגשת, לדעתי בתקווה שאם התשובה תהיה חיובית נאלץ לתת לה עוגה. לעצמה, אגב, היא עושה יום הולדת כל יום.
"לא חמודה," אמרתי, "לזיו אין יותר ימי הולדת, אבא הרג אותו ועכשיו הוא לא גדל יותר."
"זה אבא של גבריאל?" וידאה הקטנה.
"כן. יפה שאת זוכרת".
"יש לה יום הולדת היום?"

אחרי סיבוב הבית-ספר והגן של הבוקר גררתי את עצמי חזרה הביתה, לבשתי שוב פיג'מה ונכנסתי למיטה.
"יופי שאתה ער," אמרה אישתי, "תכין לי קפה ודגנים."
"זה יום שישי, אני רוצה לישון."
"לא נורא," היא הרגיעה אותי, "במקום זה אני אשן בצהריים."
"אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני חושב שאני אלך לעשות לך קפה ודגנים."

"מה עושים היום?" שאלה שירי אחרי שהבאתי לה ארוחת בוקר למחשב.
"מה, בכל הארבע שעות שאין לנו ילדים על הראש?" תהיתי, "אני בעד לשבת בכסא ולבהות קדימה עד שתהיה לנו שוב סיבה לחיות."
"אני לא חושבת שאתה מסוגל לבהות קדימה עד שרומי תעזוב את הבית."
"אני מוכן לנסות."
"אולי נצא לארוחת בוקר?" שאלה אישתי.
"את אוכלת ארוחת בוקר!"
"אכלתי, אבל זיו בדגנים שלי עושה מעשים מגונים בכל דגן שלישי."
"תטביעי אותו בחלב." הצעתי.

"אוקי, בוא נראה אם הבנתי." אמרה דיקלית המלצרית, "אתה רוצה שקשוקה עם ביצה אחת עשויה מאד, אחת לא כל כך עשויה, הרבה חריף ברוטב אבל שיוציאו את הפלפלים החריפים לפני שמגישים לך, לחם בצד בלי הקשה, כוס עם חצי לימונדה חצי מים מינרלים ובצד פלאפלים לא ירוקים מדי. את רוצה סלט, לא איכפת לך איזה ועם מה."
"כן." ענינו אני והאישה יחד.
"מה תשתי?" שאלה דיקלית.
"מה שיש."
"חם או קר."
"לא משנה לי, או חם או קר."
דיקלית מלמלה משהו על גובה הטיפ שהיא לא מאמינה שתקבל והלכה לכיוון הכללי של המטבח.
"את לא חושבת שאנחנו מבוגרים מדי בשביל השטויות האלה?" שאלתי.
שירי חשבה על זה קצת, "אני אגיד לך מה – נראה איך היא תגיב כשלך לא יהיה איכפת מאיזה טעויות המטבח יעשה בהזמנה שלך ואני אקטר על כל דבר ואשלח אותה למטבח עשרים פעם. אם היא לא תתפטר נפסיק בשנה הבאה."

המלחיה שעל השולחן נעה קלות, מייד שלחתי יד וסובבתי אותה אלי, זיו עמד מאחוריה ועשה בה מעשים שהשתיקה יפה להם.
"זיו, תפסיק לעשות את זה למלחיה." אמרתי.
"לא." ענה זיו, "זה הקטע שלי עכשיו. אני עושה דברים משונים ומספר לכולם בפייסבוק."
"אתה יודע שאתה יכול רק לספר על זה לאנשים, אתה לא ממש חייב לעשות את הדברים האלה." אמרה שירי שביום שלפני היתה צריכה לאיים עליו עם רובה חיצים (כן, יש לה אחד) כדי שיצא מהמיטה שלנו ויתן לנו לישון.
"אני דורש מעצמי דרגות גבוהות של אמינות," הקשה האיש, "הקוראים שלי יכולים להיות בטוחים שכל מה שכתבתי שעשיתי באמת עשיתי."
השקשוקה שלי הגיעה, מה שהעלה לי רעיון. פתחתי את המלחיה, זרקתי את זיו פנימה וסגרתי את המכסה בכל הכוח.
"מה אתה עושה?" שאלה שירי.
אני הבטתי בזיו דופק על דפנות המלחיה מבפנים, "אני יושב במסעדה ומפזר את זיו על הביצים שלי."

מכסה הפלפליה עף מעצמו שני מטר לאוויר ומורגן הציצה מבפנים.
"אתה יודע שכל החלק האחרון עם המלחיה וזיו הגמדי זה פשוט מורגן קלאסי." היא אמרה, "אז למה אני מקבלת רק את הפסקה האחרונה?"
"חשבתי שתאהבי את זה." אמרתי, "תמיד היית מכשפה של המילה האחרונה."

הכלי הוא המסר

יש דיון באיזה בלוג אחר על האם זה שאי אפשר לרכוש מיומנות זגג במו"ד זה אומר משהו או לא. על רגל אחת יש שם שתי דעות - דעה ראשונה טוענת שזה בסדר שבמו"ד אין מיומנויות של "מסביב" אלא רק מיומנויות של קרב משום שהשיטה של מו"ד מעוניינת רק בקרב ואת שאר הדברים האחרים היא משאירה לידי רולפליי ולא מכניקה. רוצה זגגות? יש לך, אל תטריד את השיטה. דעה שניה, שאני שותף לה, היא שהעובדה שהמיומנויות לא שם היא מכיוון שלדעת יוצרי המשחק זה לא חלק מהמשחק, כלומר כל הקטע של הרולפליי הוא לא חלק מהווית המו"ד ולא רק לא חלק מהשיטה הטכנית.

אני מעוניין להסביר למה אני צודק, אבל קודם אני ארחיב את דעתי על מנת שתהיה ברורה יותר. מה שאני טוען הוא שזה לא משנה שיש הוראות על בניית רקע לדמות ועל לעשות התקלויות שאינן קרב בלבד, עצם העובדה שהשיטה המכנית היא אך ורק קרב אומר שהמשחק הוא אך ורק משחק של קרבות וכל מה שיש מסביב זה כל מה שזקני משחקי התפקידים התרגלו שצריך להיות שם, אבל שחקנים חדשים (צעירים כזקנים ובעיקר מהגרים ממשחקי תפקידים און ליין) לא יעשו לעולם. זה קשור למונח שגורודין זורק מידי פעם - השחקנים משחקים משחקי תפקידים על ידי כך שהדמויות שלהם משתמשות בכלים שניתנו להן על מנת לפתור מצבים (אני קצת מנסח אותו מחדש). זה עניין בסיסי לחלוטין, המנחה יוצר מצב (סצנה, סיטואציה, התקלות) והשחקנים משתמשים בדמויות כדי לפתור את המצב, הם עושים זאת על ידי סריקת האפשרויות שכל דמות יכולה לבחור בה - ואפשרויות אלו מוגדרות על ידי הכלים שהשיטה נותנת לדמויות. מהאפשרויות האלו הם יבחרו אחת, מה שאומר כלי מכני כלשהו, וישתמשו בה. במו"ד כל הכלים כולם קשורים לקרב ולכן מה שהשחקנים יעשו הוא לפנות לקרב על מנת לפתור מצבים. שחקן שעושה משהו אחר עושה זאת כי הוא שחקן ותיק שלמד ממקומות אחרים שמשחקי תפקידים זה יותר מלתקוף (או שחקן צעיר ששחקן ותיק איפס אותו).

לכן זגגות היא אולי דוגמה קיצונית, אבל רשימת מיומנויות של שיטה צריכה לכלול מיומנויות כגון חקירה, שוחד, בירוקרטיה, משחק (Acting) וכדומה. אולי המנחה לא יבקש מהשחקן לגלגל שימוש במיומנויות האלו (ואולי כן, אני כן מבקש) - אבל המצאותן על דף הדמות מעבירה לשחקנים את המסר שזה חלק מהמשחק, שצריך לחשוב על האספקטים האלו של הדמות במהלך בנייתה ושכאשר ישנו מצב שצריך לפתור אלו הם חלק מהכלים שיש לדמות על מנת לפתור אותו, והם לא כלים סוג ב' לעומת התקפה, כדור אש או דקירה מאחור. אלא אם, וזהו האלא אם שמחזיר אותי להצהרה הראשונה, אי שימוש במיומנויות אלו והתרכזות בקרב היא-היא המטרה של המשחק, הדבר היחיד שמעניין את יוצרי המשחק ומה שהם מתכננים שמי שמשחק במשחק אכן יעשה בסשן שלו. במו"ד אין מיומנויות כאלו, ומה שיש בטל בשישים ומחוויר בשמונים לעומת כל אפשרויות הקרב המגניבות שבו, ולכן לדעתי אין מנוס מהמסקנה - מבחינת האנשים שיצרו את מו"ד 4 מה ששחקנים אמורים לעשות במשחק שלהם הוא להלחם בעזרת הדמויות שלהם - הקרב הוא משחק המו"ד, ומשחק המו"ד הוא הקרב.

זה לא חדש, זה היה כך גם במו"ד 2, AD&D למען האמת, ורק המהדורה השלישית עשתה חצי צעד לכיוון משחק תפקידים שפוי. המסר הזה נקרא על ידי השחקנים, הם מבינים אותו והם מקבלים אותו. אם תשאל אותם אם הלוחם שלהם מנשק ידי עלמות או מחטט בשיניו בעזרת פגיונו המגואל בדם ייתכן ותהיה להם תשובה (אם כי לדעתי לרובם לא) אבל באותה נשימה הם יסבירו לך שזה לא מה שמשנה, מה שמשנה זה אם הלוחם שלהם תוקף יותר או פחות וכמה נזק הוא יכול לעשות בתור אחד.