יום שני, 30 בנובמבר 2009

זיו קיטרו נמצא בסיפור הזה והוא לא משוחח עם מורגן לה-פיי

מוקדש לזיו על דיאלוג משעשע בפייסבוק אתמול.


"אבא!" צעק יורש העצר מחדרו, "זיו שוב פעם בתוך התיק שלי, קורא לי את מחברת המדעים".
"שניה חמוד," השבתי לו, "אני משכנע את רומי ללבוש נעליים בשתי הרגליים."
ים קיטר לעצמו בשקט והכה את זיו מספר פעמים עם הקלמר, "לך מכאן, אין לי בכלל מדעים היום." בסופו של דבר הוא ניצח במערכה וגרר את התיק למטבח.
"יופי שבאת חמוד," אמרתי לו, "אתה רוצה גם שוקו?"
"כן, אבל עם קש אחד." הוא ביקש. שנינו הבטנו ברומי מציבה את הקש השישה עשר בכוס השוקו שלה ושותה מכולם יחד ברעש גדול.

בסופו של דבר העמסתי על הרכב את שר האופל הצעיר ואת זו אשר היא כאוס, הידקתי חגורות ויצאנו אל הדרך לכיוון בית הספר.
"אבא," הקשה שוב יורש העצר, "זיו בתוך התיק של רומי, מוציא לה לשון."
"לא נורא," אמרתי, "מייד מגיעים וננער אותו לשיחים בצד."
"יש לו יום הולדת היום?" שאלה הקטנה. היא שואלת את זה על כל מי שהיא פוגשת, לדעתי בתקווה שאם התשובה תהיה חיובית נאלץ לתת לה עוגה. לעצמה, אגב, היא עושה יום הולדת כל יום.
"לא חמודה," אמרתי, "לזיו אין יותר ימי הולדת, אבא הרג אותו ועכשיו הוא לא גדל יותר."
"זה אבא של גבריאל?" וידאה הקטנה.
"כן. יפה שאת זוכרת".
"יש לה יום הולדת היום?"

אחרי סיבוב הבית-ספר והגן של הבוקר גררתי את עצמי חזרה הביתה, לבשתי שוב פיג'מה ונכנסתי למיטה.
"יופי שאתה ער," אמרה אישתי, "תכין לי קפה ודגנים."
"זה יום שישי, אני רוצה לישון."
"לא נורא," היא הרגיעה אותי, "במקום זה אני אשן בצהריים."
"אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני חושב שאני אלך לעשות לך קפה ודגנים."

"מה עושים היום?" שאלה שירי אחרי שהבאתי לה ארוחת בוקר למחשב.
"מה, בכל הארבע שעות שאין לנו ילדים על הראש?" תהיתי, "אני בעד לשבת בכסא ולבהות קדימה עד שתהיה לנו שוב סיבה לחיות."
"אני לא חושבת שאתה מסוגל לבהות קדימה עד שרומי תעזוב את הבית."
"אני מוכן לנסות."
"אולי נצא לארוחת בוקר?" שאלה אישתי.
"את אוכלת ארוחת בוקר!"
"אכלתי, אבל זיו בדגנים שלי עושה מעשים מגונים בכל דגן שלישי."
"תטביעי אותו בחלב." הצעתי.

"אוקי, בוא נראה אם הבנתי." אמרה דיקלית המלצרית, "אתה רוצה שקשוקה עם ביצה אחת עשויה מאד, אחת לא כל כך עשויה, הרבה חריף ברוטב אבל שיוציאו את הפלפלים החריפים לפני שמגישים לך, לחם בצד בלי הקשה, כוס עם חצי לימונדה חצי מים מינרלים ובצד פלאפלים לא ירוקים מדי. את רוצה סלט, לא איכפת לך איזה ועם מה."
"כן." ענינו אני והאישה יחד.
"מה תשתי?" שאלה דיקלית.
"מה שיש."
"חם או קר."
"לא משנה לי, או חם או קר."
דיקלית מלמלה משהו על גובה הטיפ שהיא לא מאמינה שתקבל והלכה לכיוון הכללי של המטבח.
"את לא חושבת שאנחנו מבוגרים מדי בשביל השטויות האלה?" שאלתי.
שירי חשבה על זה קצת, "אני אגיד לך מה – נראה איך היא תגיב כשלך לא יהיה איכפת מאיזה טעויות המטבח יעשה בהזמנה שלך ואני אקטר על כל דבר ואשלח אותה למטבח עשרים פעם. אם היא לא תתפטר נפסיק בשנה הבאה."

המלחיה שעל השולחן נעה קלות, מייד שלחתי יד וסובבתי אותה אלי, זיו עמד מאחוריה ועשה בה מעשים שהשתיקה יפה להם.
"זיו, תפסיק לעשות את זה למלחיה." אמרתי.
"לא." ענה זיו, "זה הקטע שלי עכשיו. אני עושה דברים משונים ומספר לכולם בפייסבוק."
"אתה יודע שאתה יכול רק לספר על זה לאנשים, אתה לא ממש חייב לעשות את הדברים האלה." אמרה שירי שביום שלפני היתה צריכה לאיים עליו עם רובה חיצים (כן, יש לה אחד) כדי שיצא מהמיטה שלנו ויתן לנו לישון.
"אני דורש מעצמי דרגות גבוהות של אמינות," הקשה האיש, "הקוראים שלי יכולים להיות בטוחים שכל מה שכתבתי שעשיתי באמת עשיתי."
השקשוקה שלי הגיעה, מה שהעלה לי רעיון. פתחתי את המלחיה, זרקתי את זיו פנימה וסגרתי את המכסה בכל הכוח.
"מה אתה עושה?" שאלה שירי.
אני הבטתי בזיו דופק על דפנות המלחיה מבפנים, "אני יושב במסעדה ומפזר את זיו על הביצים שלי."

מכסה הפלפליה עף מעצמו שני מטר לאוויר ומורגן הציצה מבפנים.
"אתה יודע שכל החלק האחרון עם המלחיה וזיו הגמדי זה פשוט מורגן קלאסי." היא אמרה, "אז למה אני מקבלת רק את הפסקה האחרונה?"
"חשבתי שתאהבי את זה." אמרתי, "תמיד היית מכשפה של המילה האחרונה."

הוסף רשומת תגובה